Upcoming Events

 

Navigation

 

Global IMC Network

  • www.indymedia.org
 

הכפר אל עראקיב כולו נהרס הבוקר

 

 

היום בבוקר ראיתי כפר שלם מפונה ונהרס בידי כוחות המשטרה והקק"ל.



בארבע לפנות בוקר נפגשנו, אני, וכמה פעילי הפורום לדו קיום בנגב מבאר שבע, ונסענו לאל עראקיב, כפר הממוקם כשני קילומטרים צפון-מערבה לבאר שבע. עם חשש שכבר הגענו מאוחר מדי.

ירדנו לכביש עפר בין באר שבע לצומת להבים, המוביל לאל-עראקיב, והתברר לנו, לשמחתנו הזמנית, שכוחות המשטרה טרם הגיעו לכפר, שהם עדיין נאספים בהמוניהם בצמתים הסמוכים לכביש הגישה אליו.

 



הגענו לכפר והחננו את האוטו ליד בית הקברות, איפה שאמרו לנו שפחות סיכוי שיעקלו לנו אותו. בכפר עצמו פגשנו גברים מותשים במצב של פאניקה מאופקת. כמה עשרות נערים מהכפרים הסמוכים באו כדי לעזור, איכשהו. עשרים וחמישה פעילי שמאל ראדיקלי מעורפלים ואפופי שינה החלו להתעורר ולקום מהמחצלות שנפרסו בשבילם בחצות הלילה.

לזמן מה לא היה ברור מה עלינו לעשות. הגברים שדיברו איתנו אמרו לנו שאין תכנית, אין אסטרטגיה ושכל אחד יעשה מה שהוא חושב שנכון.

בסופו של דבר אחד מגברי הכפר ביקש שהפעילים היהודים יתחלקו לזוגות ושלישיות וילכו לשבת בבתי הכפר, כדי לנסות לעכב את הפינוי.

החבורה הבאר שבעית שלנו, התבקשה להישאר ולהיאחז בשיג המרכזי, שעמד להיות אחרון המבנים שיפונה מפעילים.

מסביב לשיג היו שתולים (עד לפני כמה שעות) כמה עצי זית צעירים, ועץ פיקוס אכיל (תאנה או שקמה). ניגשתי להביט בעצים שעמדו בנחת בחושך המדברי, תמימים לגורלם ונגעתי קלות בעץ הפיקוס, מקווה בליבי שהוא יעבור את הבוקר.



חזרתי לשיג ואחד מחברותי הציעה שנכין את עצמנו בתנוחת אחיזה מעגלית.

התיישבנו במעין מעגל מסורבל סביב קורת עץ אחת במרכז השיג ושילבנו ידיים ורגליים.

קשקשנו בינינו בשלווה המתוחה, בעוד השמש מפציעה אט אט.

פעמים הולכות ומתרבות, שחרר מישהו מאיתנו את אחיזתו, כדי לקום להציץ מבעד לפתח האוהל במתרחש בחוץ. בינתיים עשרות ניידות, ג'יפים של קק"ל, אוטובוסים מפוצצים בשוטרים, בולדוזרים,

שופלים ועוד רכבים זרמו אל כניסת הכפר. שיירה שנדמה שאין לה סוף. שוטרים ויס"מניקים, חלקם רכובים על סוסים כיתרו את הכניסות לכפר ועמדו בפתח,

ממתינים לפקודותיהם.

 

כוח משטרתי מוגזם ואדיר מימדים, התייצב כך מול הכפר בן 300 האיש וכמה פעילי שמאל.

במהרה ניתנה הפקודה והיס"מ החלו להתפשט בכפר. גל של מדים שחורים, חלקם רעולי פנים, מנופחים ממגיני ידיים ושחפ”צים, נושאים אלות גומי שחורות ומגיני פלסטיק משוריין שקוף, מגוחכים למראה. הם נכנסו חיש מהר לבתים ומשכו משם אנשים בכח, צעירים ומבוגרים כאחד.

צעקות החלו להישמע מכל עבר ואנחנו בתוך השיג, הנשכח בינתיים, מחכים שהגל השחור יגיע אלינו, ישטוף גם אותנו החוצה באותה קלות בלתי נסבלת שגל בים מעיף אותך מתוכו בשעת סערה. או נושא אותך עמו.



בשלב כלשהו היינו הפעילים האחרונים שנותרו אוחזים במבנה. כל שאר הפעילים ורבים מגברי ונערי הכפר התקבצו בעל כורחם ברחבה מחוץ לשיג, כשמעליהם, בגבעונת, עמדו דוממים ומאיימים, שורות שורות של יס"מניקים. יצאתי רגע כדי לראות מה קורה ושאלתי את אחת הפעילות אם יש לנו למה להישאר עוד באוהל.

היא אמרה שאין טעם להישאר פה בכלל. ששאר הכפר כבר פונה לגמרי. בבלבול של הרגע, עם היכנסם של קבוצת יס"מניקים לאוהל, יצאנו בלי התנגדות. הייתה זו החלטה מתסכלת ושעות אח”כ הסתובבתי עם הרגשה מזופטת של חוסר ערך בנוכחותי שם.

האמת היא, שכנראה לא היה הבדל רב אם היינו מתגדים ונמשכים החוצה באלימות כמו השאר. בכל זאת, הרגשתי שפספסתי את ההזדמנות היחידה לעשות משהו כדי להתנגד לחוסר הצדק האיום שנעשה הבוקר לבני ובנות אל-עראקיב.

פלוגת שוטרים חדורי אלימות וחסרי סבלנות דחפו את אחרוני הפעילים בכח במורד גבעת חצץ תלולה שתחמה את הכפר שעמד להיהרס. אחד הפעילים נפל על חבית ונחתך בלחיו. היס"מיניקים ניסו לדחוף אותו הלאה בכח לפני שהספיק לקום שוב על רגליו. פעילה אחרת צרחה על השוטרים בזעם ודרשה שהם יפסיקו לדחוף ולהיות אלימים, ללא הועיל. הדגים השחורים חייבים להמשיך עם הזרם, לא? גם אם הם דורסים אחרים בדרך.



הפינוי הסתיים, אנשי היס"מ נסוגו לאחור והחליפו אותם מעגל של שוטרים במדים בגווני הכחול הנערץ. סדרניה החרוצים של מופע האימים אל-עראקיב, עמדו בגבורה, מונעים מהקהל הזועם מלעלות על בימת ההצגה, פרות עמלם נמעכים תחת רגלים אדישות.

עתה נותר, לאנשי הכפר והפעילים שנותרו מחוץ לשטח הכפר רק לצפות במחזה הרס חייהם, הצגה שנמשכה בסך הכל שעה וחצי-שעתיים. יעילות של מקצוענים.

כך צפינו, חסרי אונים בבתים, מבנים ציבוריים, עצים, מגורי חיות, וכדומה נרמסים תחת כפות הברזל של הבולדוזרים, גיבורי המערכה השנייה, בטרגדיה הזו.

עברה שמועה מזעזעת, שהתגלתה מאוחר יותר כנכונה, שחיות משק ספורות (בעיקר תרנגולות) שנותרו בתוך וליד המבנים נמחצו תחת המבנים הקורסים. אחרות נראו מסתובבות בשטח, תרנגולות ואווזות, מחפשות מקום מקלט ומעט צל בין תילי ההריסות.

עז אחת, פצועה ברגלה צלעה בתוך הדיר ההפוך שלה.

אני ואחד מחברי פנינו לכמה שוטרים בבקשה לעלות אל הכפר ולנסות להוליך את החיות האומללות משם. אחד אמר שאנחנו לא יכולים להיכנס, שני הציע שנדבר עם המפקד שלו, השד יודע איפה הוא, ושלישי אמר שהשוטרים קיבלו הוראה לסלק גם את החיות מהשטח לפני שהפועלים הורסים, הוראה שהם מילאו באופן חלקי.

זה היה מתסכל אבל לא הצלחתי לחשוב מה עוד אוכל לעשות. ידי רפו כבר מזמן.

 

קריאות זעם וחימה מצד הבדואים, מנושלים מאדמתם, משכו את היס"מ לחזור ולכתר חבורה גדולה שלהם. לכמה דקות נדמה שכמה עשרות גברים עמדו להיעצר אבל בסוף הניחו להם.

חבל על הטרחה, כבר בין כה וכה הרסנו להם את הבתים, עונש חמור מספיק הוא להשאיר אותם עם ערימות הזבל שאחרי. קלטתי את אחת הפעילות הירושלמיות שהחלה לצעוק על שוטר שקילל אותה, מבקשת בתוקף שיראה לה תעודת שוטר עם שם מלא.

השוטר גיחך והמשיך בעמידתו הבטוחה. לפי חוק חייב שוטר להציג את שמו ותעודת שוטר במילוי תפקידו לכל אזרח שמבקש ממנו. אך, לאחר שצווי ההריסה מומשו לתפארת מדינת ישראל, החוק סיים את תפקידו והלך הביתה לשתות קפה, לאכול רוגלך.

ואכן, שנייה וחצי אחר כך, ההריסה נגמרה. הכפר הקטן נראה עתה כתפזורת של קערות תבשיל הפוכות ושבורות לרסיסים. הסתלקו להן יחידות היס"מ, השוטרים והקק"ל חזרה לרכביהם הממוזגים, לבתיהם העומדים.

העצים נישקו את האדמה תחתם, קרובים מדי אליה. התרנגולות והאווזות המשיכו להתרוצץ בניסיון נואש לחפש מקלט מהשמש הרותחת. אנשי אל-עראקיב החלו לחזור לכפר שלהם. למה שנותר מהכפר. הגיעה ניידת של קשת כדי לתעד את ההדרן, ילדות ואימהות יושבות במעט הצל שהציע ביתם המקופל והמצ'וקמק שלהם, חסר הדלת, חסר הסלון. גברים מותשים ומיואשים שהמשיכו ללכת אנה ואנה מחפשים מה לעשות, איך להתחיל לבנות מחדש. חבורות נערים שעד כה ריסנו את עצמם מלהרים אבנים ולזרוק על אויביהם, שנותרו עם האבנים והאנרציה אבל עם אף אדם לזרוק עליו אבן, או אשמה.

אחד הצלמים, שמגיע לכפר באופן קבוע, אמר לי שבעבר, כשבאו להרוס פה בית או שניים זה לא היה כל-כך גרוע. מילא, אפשר לישון אצל שכן, לקחת חומרי בנייה מאחרים, מסתדרים. אבל איך תסתדר משפחה ששברו להם את הבית לרסיסים, כשגם לכל השכנים הרסו? יסתדרו.

שייח סייח, ראש הכפר נראה נואש מרגע לרגע. חצי שעה לפני כן עיקלו את המצבר הגדול של הכפר שהוא ניסה להציל בעזרת הטרקטור הקטן שלו ושלשלת ברזל, ללא הועיל. הטרקטור כמעט התהפך מהמשקל. הוצאה לפועל כבר לקחו את הנטל הזה מידיו. יש להם גרר יותר גדול.

כשעה לאחר ההריסה, הגיעה ארוחת בוקר. כמה ארגזים של עגבניות, מלפפונים, פיתות ולבן שמישהו נסע להביא, בטח מבאר שבע. אני ועוד שניים שלושה פעילים שנותרו שם, אכלנו קצת, מחכים לראות אם יחליטו להתחיל כבר לבנות מחדש, אולי יצטרכו עזרה. בסוף, נסעתי חזרה עם הפעילה שהסיעה אותנו בבוקר. נרדמתי באוטו הממוזג, מוגן מפני השמש הקופחת בדרך הקצרה חזרה לבאר שבע, ההריסות באופק מאחורי.


 

 

 






Comments

Random Image

13_1
 

Syndicate

Syndicate content Features

Syndicate content Newswire