http://indymedia.org.il
השבוע ראה אור "נופי הנפש" . ..%AM %18 %b %2003
author: קורינה
summary
וכך כתוב על גב הספר. מושג מה .כשהילדים היו קטנים,עמדנו יום אחד בתחנת האוטובוסים. היה חם מאד, אוגוסט. לידנו השתובבו שני ילדים בני שש, שבע. פתאום שמעתי אחד מהם צועק לשני: "ערבי אחד !"
על גב הספר
כשהילדים היו קטנים, עמדנו יום אחד בתחנת האוטובוסים. היה חם מאד, אוגוסט. לידנו השתובבו שני ילדים בני שש, שבע. פתאום שמעתי אחד מהם צועק לשני: "ערבי אחד !"
הסתכלתי בבהלה בילדים שלי. הקטן היה אז בן שלש, אותו גיל בו הייתי אני כשיצאתי מגן הילדים וזרקו עלינו אבנים וצעקו, "ז'ידאנים, 'סתלקו לפלסטינה!"
ילדים ששיחקתי אתם יום קודם לכן.
רציתי שהילדים שלי ידעו ש'ערבי' זה שם של עם, לא קללה.
השנה הייתה 1970. רק זמן קצר קודם לכן הוסר הממשל הצבאי.
גיורא ומאיה חרמוני, שכנים טובים, קישרו אותי לחבר דעתן, גיורא רוזן.
משכילים ערבים מן הגליל, שמעו אותי נוקבת בשמו ופתחו את הדלת ואת הלב. התארחנו אצלם, הם התארחו אצלנו. מחמוד ולוטפיה דיאב, מתמרה.
חוץ לארץ שבארץ.
כעבור שלש שנים האחות הצעירה של לוטפיה, אמאל, נישאה למורה מוניר דיאב - שהיה למנהל המתנ"ס הראשון בקהילה הערבית.
ב-1975 עלה בדעתי הרעיון להפגיש צעירים משכילים מתמרה ומישוב יהודי שכן עם יוצרים יהודים וערבים. מוניר התלהב והציע את שלומי. קיימנו פגישות ושיחות עם אהרן מגד, אנטון שמאס, א.ב. יהושע, פיטר פריי.
באחת הפגישות מישהו אמר, "יפה, רק שאתם חוזרים לתל-אביב, ואנחנו נשארים כאן בשלומי ולא יודעים איזה מחבל יתגלגל עלינו בלילה מן ההר."
חזרתי לתל-אביב ואמרתי לכל מיני אנשים וארגונים שצריך להקים בסיס קבע: מושבת אמנים.
חלק אמרו, "מה פתאום!" וחלק היו אומרים, "למה לא, תעשי!"
באותם ימים העולם התחלק אצלי לחולמים, ולעושים. שתי קבוצות נפרדות.
שאני אעשה?
ב-1984 אמרתי, "אני פועלת להקים מקום כזה."
עכשיו אני מבינה שבאותו רגע הפכתי מאזרח-ילד לאזרחית בוגרת.
וגיליתי שזו עבודה מפרכת.
צריך ללכת אל העולם, ולהשתחוות. אי אפשר בלי כסף.
אז בתוך כל הטרדות האלה, גם באירופה וגם בארצות הברית, הייתי נכנסת לחנויות ספרים. לנוח.
והייתי חושבת, כל כך הרבה ספרים, כל כך הרבה סופרות. מי הן?
© 2003 כל הזכויות שמורות לקורינה הסופרת