הצעדה היא לא מהפכה ולא בטיח\'.
בספרי השלישי \'\'סודות\'\' כתבתי חלום שיום אחד תקומנה נשים מכל המזרח התיכון לצעדה, בדרישה לשלום. והנה זה מתקיים ואפילו צעד אחד רחוק יותר.
מתיי לאחרונה התקיימה במקומותינו צעדת מחאה חברתית של נשים נפגעות השיטה, כנגד השיטה, בדרישה לזכויותיהן?
מתיי אנשים פנויים לראות באיזו מדמנה הם שרויים, אם לא רק כשרווח להם מעט מן הפחד וההפחדות שסוגרים עליהם?
ברגע שנפתח איזה פתח לשלום, ברגע שהפיגועים כבר לא מכים בנו כל יום, אז א/נשים מרימים ראש, כבר לא מפחדים שיטיחו בהם - \'\'אבל המצב הביטחוני, צריך להיות מאוחדים!\'\'
על כן אני מאשימה את הממשלה בטעות גדולה: היו צריכים להמתין עם ההודנה עד לאחר שהעניים יהיו מסכימים עם עוניים ומתרגלים לעוד קצת רעב למען אחדות העם, ורק אחרי זה להתפנות להודנה/פטה מורגנה של הודנה.
\"מה, כל מה שעושים פעם-ראשונה הוא מהפכה? אם אני אכין פסטה בפעם הראשונה, זו תהיה מהפכה?\" 

אם כשלת בהכנת הפסטה, המהפכה תהיה רק בבטן שלך. 
המדינה, להבדיל, כשלה בבישול המצב החברתי, הביאה אותו לכדי רתיחה, כיסתה חזק עם מכסה, ולא השכילה לקלוט את מה שכל אישה, בין אם היא אשת איש/אם חד- הורית/מבשלת פיליפינית/שף - יודעת: תבשיל רותח מנער מעליו את המכסה.
\"אז כל אדם שניגש לבוס שלו ומבקש העלאה עושה מהפכה.\" 

האימהות החד הוריות לא דורשות העלאה. הן דורשות החזרת הכספים      שהממשלה החליטה לגזול מהן. 
נכון שבהיסטוריה האנושית היו יחידי סגולה שהביאו לשינוי בעולמנו, אבל יותר משהיו מבקשי העלאה הם היו ויקי כנפו, שאמרה, \"אני מדברת בשם מאה וחמישים אלף אמהות חד הוריות,\" וסירבה להטבות שניסו להציע לה אישית. 

\"גם בעבר היו הפגנות, שרפת צמיגים, חסימת כבישים ושביתות רעב. כל אחד מהם, בשעתו, נעשה בפעם הראשונה. אף אחד מהם לא התחיל מהפכה.\"
מהפכה הייתה גם הייתה – כתוצאה מן ההפגנות שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שלאחר סברה ושתיל, מרד הימאים, הפנתרים השחורים. 
מהפכה הייתה גם הייתה לאחרונה. מחברה של עזרה הדדית הפכנו לחברה שבה איש-איש חובק בחירוף נפש את העצם הפרטית של ה\"מגיע לי ורק לי\".
נכון שאף אחת מהן לא תשווה לדודה של כל המהפכות ומחוללת השינויים הכבירה מכולן – הכיבוש. 
\"הכיבוש לא קשור לשום דבר. אם לא היה כיבוש, המסים שלי לא היו משלמים את תשלומי ההעברה של הפרזיטים? היו גם היו. נכון, פחות מס היה הולך לביטחון, וגם אני תומך בסיום הכיבוש, אבל כל זה לא קשור לשום דבר. נכון לעכשיו המצב הוא כזה. יתר על כן – נכון לעכשיו, אני מוכן להתערב שרוב המתלוננים והדורשים הצביעו במו קולם למפלגות הימין, אלו שמנציחות את הכיבוש, ולא למפלגות השמאל שגם רוצות בטובתם של החלכאים והנדכאים וגם מבקשות לסיים את הכיבוש. אז אנא...
ממש כך. החלכאים-והנדכאים הביאו את הצרה על עצמם. כמו נפגעות האונס שמי יודע מה לבשו ומה אמרו ועשו עד שהביאו על עצמם את האונס.  
בכספים המרובים שלך בונים בנוסף גם התנחלויות, משלמים למשרד הביטחון כדי שיתחזק אותם בכל מחיר של חיי אדם שיהיה, בונים חומה שנחזור אל ימי הגטו העליזים, משלמים הוצאות משפט לאנשי ממשל כושלים – רשימת המיליארדים ארוכה, על כן לא פלא שצריך לגזול ממי שרק אפשר, ואפשר רק מהעניים.
\"כל מה שהן רוצות זה עוד כסף, לא שינוי חברתי.\" 

1. \"עוד כסף\"? הלא מדובר בהשבת גזלה. 
2. \"עוד כסף\" - זה יהיה הצעד הבא, של הקטנת הפערים - שבהחלט 
    יביא למהפכה. 
3. כסף הוא אמצעי לגיטימי לשינוי חברתי.
\"שום גזלה. הן קיבלו כסף מהמדינה מתוקף החלטת המדינה. עכשיו המדינה החליטה להפסיק להעביר להן כסף. אם אני תורם, מדי חודש בחודשו, אלף ₪ לעמותה מסוימת, והנה יום אחד אני מחליט שמצבי הכלכלי אינו מאפשר לי עוד להעביר תרומה כנ\"ל ולכן אני מחליט להפסיק לתרום, האם גזלתי מהעמותה אלף ₪ בחודש?\"
אישית גזלת מעצמך, כי תרומה לעמותה מזכה אותך בהחזר מסים, כך שבפועל התרומה שלך קטנה בהרבה.
כספי הביטוח הלאומי אינם שייכים למדינה אלא לאזרחיה. ביטוח משמעו שאתה משלם תשלומים כשיש לך, כדי שתישען עליהם לעת צרה. 
אינך תורם לאימהות החד- הוריות, לא אתה ולא המדינה.
בלעת את המניפולציות השיווקיות של יח\"צני ביבי.
המדינה מקצצת עד ביטול בהחזרי דמי המזונות. 
לכל הילדים במשפחות חד הוריות יש אבות. שאינם פרזיטים ולא בטלנים. הם רק לא משלמים דמי מזונות כדין או די הצורך.  

בימים טובים יותר נקבע שהביטוח הלאומי יתבע את אותם אבות ובכל מקרה 
ישלם מזונות לילדים. 
(אפילו כך יש תקרה, נמוכה, הן לדמי המזונות והן לחלק שישולם לאמהות כאשר 
הביטוח הלאומי יזכה בתביעה). 
מדמי המזונות האלה החליטה ממשלתנו, שרובה גברים רגישים, לקחת לעצמה. 
חזון אחרית הימים: במקום מן העם אל העם, קמה לנו גרסה משוכללת: מן האמה אל העם. מפיות הילדים, למען יושבי כורסאות עור הצבי.
לא תמיד תובעים את הסרבנים. במיוחד אם הם מפחידים. מאלה המוסד לביטוח לאומי לא תובע - כדי להגן על האם והילדים. 
אותם היא גם לא תשלח לבית סוהר ולו כהתראה/הרתעה - כי צריך הלא לאפשר להם לעבוד ולשלם דמי מזונות... שהם ימשיכו לא לשלם, בזכות קומבינות והפחדות. 

והנה ידידתי רחל, שאבי בתה נטש את המשפחה מאז שהילדה הייתה בת שבועיים. עד כה הביטוח הלאומי שילם לה אלף ש\"ח לחודש. סכום כביר. 

רחל עובדת ועבדה כל השנים. היום, כשהילדה בתחילת לימודיה בתיכון, הודיע המוסד לביטוח לאומי לרחל שהוא גוזל ממנה את דמי המזונות דנן, המגיעים לה בדין, בזכות דין חדש: מי שמשכורתה החודשית היא ארבעת אלפים ש\"ח ומעלה, אין משלמים לה דמי מזונות. 
מה שאסור לאבות הסרבנים, מותר לאבות האומה-שאומרת-אמן. 
ביבי-אני-הוא-המדינה גוזל - וצועק \"הצילו!\" 

האם אותם אלף ש\"ח של רחל ושל דומותיה באים מתוך החמישים אחוז מס שאתה ו/או אביך משלמים? 

האם תסכים, פילוסופית ומוסרית, שמסיך יוקטנו - כלומר שתקבל אתה (ויקראו לזה הקטנת מס) את הכסף שנגזל מרחל ומרבבות דומותיה? 
\"...אין להן פילוסופיה ואין להן רעיונות.\" 

פעם עברתי ליד דלת והופתעתי כאשר היא נפתחה כלפי חוץ, ומישהו חבט אותה בחוזקה אל המצח שלי. הוא אכן ביקש סליחה, המסכן. אני הייתי ממוקדת בכאב שלי, לא היו לי רעיונות ולא הייתה לי פילוסופיה. 
\"ואכן לא עשית מהפכה. תודה על ההדגמה.\"
נכון, באותו רגע לא עשיתי מהפכה. כאבתי. לאחר הכאב באה הארה, שחיזקה את הרצון לעזור לכואבים. זאת לא מהפכה? 
\"צורת המחשבה שלהן היא אותה פילוסופיית ה\"מגיע לי\".\" 

נתעלם מהעובדה שכמה שורות קודם לכן טענת שאין להן פילוסופיה, ובוא נהיה לרגע סופיסטים (מלשון סופיזם): 

כשאתה מתאר את מצב האמידות בביתך ואצל אביך, מה אתה אומר אם לא: \"מגיע לי/לאבי/לשכמותנו\"? 

אתה משתמש באותם כלים, באותה פילוסופיה, ומוסיף: רק לי/לאבי/לשכמותנו מגיע להשתמש בה. 
\"לא ביקשנו שום דבר מאף אחד, לכן לא אמרתי, \'מגיע לי.\' אבא שלי עובד מול הגופים שמשלמים לו בהסכמתם ומתוך ההסכמים שהם הגיעו אליהם. זה לא עניין של \'מגיע לי\', אלא חברה X  חתמה על חוזה זה שקובע שמגיע לי.
לא הבנתי על מה את מדברת. אני לא מבקש שום דבר מהמדינה.\"
אתה מבקש מהמדינה שתוריד את גובה מס ההכנסה שאתה או אביך משלם, ממש כמו שהעניים מבקשים שיהיו מקומות עבודה ושהמשכורות לא תהיינה משכורות רעב. אתה מבקש מהמדינה שתשעה לדעתך באשר לניהול התקציב ושלא תשעה לדעתם של חעניים. אתה אומר שמגיע לך ולביתך אבא תומך ובונה, ואם לילדי העניים ואמהותיהן אין כזה כי ננטשו – יש להם בעיה, מגיע לך שלא יפילו אותה עליך. 
כשאתה אומר שזה מכיסך, אתה אומר שהמדינה זה אתה. 
כשאתה אומר שדמי המזונות משולמים מכיסך, אתה אומר שהמדינה, בין אם היא תבעה את הנוטשים-ולא-פרזיטים וזכתה ומימשה ובין אם החליטה שלא לתבוע מאימת אלימות הנ\"ל – בכל מקרה הזכייה מגיעה לך.  
\"נמאס כבר מהפרזיטים (נהני העוני...) שחיים על חשבון הקופה הציבורית.\"
זו מטרה מעניינת כשלעצמה. מי במדינה הזו לא חי על חשבון הקופה הציבורית - של ארצות הברית?
\'\'הלימון הסחוט הזה, שידוע בשמו \'\'המעמד הבינוני\'\'
לא ממך מתקיימים במדינה רסיסים של עזרה הדדית. 
אינכם רואים שעושים לכם תרגיל של \'\'הפרד ומשול\'\'?
השיטה שמייצרת עשירון של מיליונרים - היא הפוגעת, לא קורבנותיה. 
\"אני לא זקוק ל\"הפרד ומשול\" כי אני ממשפחה אמידה/משתכרת שכר גבוה\". 
המניפולציה של \"הפרד ומשול\" מופעלת בינך, המשלם חמישים אחוז מס, לבין מי שהשכר שלו קטן בהרבה מן המס שאתה משלם. 
זה נעשה על ידי יצירת משוואה דמגוגית, כביכול האחד נובע מן השני, בעוד ששני המקרים מהווים סימפטום לבעייה שהיא - כן, הכיבוש. הכיבוש שבשורשו: 
ניהול כוחני, ערל-לב וכושל, של המדינה. 
ראיית אזרחי המדינה כמשרתיה ומשרתי מושליה, ואי-ראיית המדינה ומושליה 
כמשרתי האזרח/ית. 
ראיית עולם זו יוצרת לגיטימציה לכיבוש וזה מצדו, לאות תודה, מניב זן של           אזרחות אדישה למצוקת הזולת שתחילתה ב\"אני ואפסי לי,\" והמשכה ב\"מגיע     לי בלבד.\" 
\"פרזיטיות החד הוריות האלה. ילדים זה רק אמתלה שלא לצאת לעבודה.\"
אימא היא אישה עובדת, עובדת קשה, וביותר ממשרה אחת. זה ודאי שם לב כל מי שפעם היה ילד ובביתו לא היו משרתים ואומנות. 
גידול ילדים הוא עבודה הוא עבודה הוא עבודה - על המשמר עשרים וארבע שעות ביממה, פיזית ובמעורבות רגשית טוטלית ולא אחת מתישה. שבעה ימים בשבוע, שנים על גבי שנים.
על אחת כמה וכמה כשכל האחריות על כתפיה החד-הוריות. 
וראו פלא: אימא עושה כל אלה בלא שכר. 
כשאישה יוצאת לעבוד, הרי זו משרה נוספת. שקשה להשגה. 
כי בעיני מעסיקים לא מעטים, ילדיה מסומנים כמגבלה. 
כשהעבודה נמצאת, ילדים הם מגבלה - כי השכר הנמוך הולך לכיסוי ההוצאות 
הנוספות עם צאתה מן הבית – מעונות, ביגוד, ודומיהם.
\"קורינה, ילדים הם מגבלה רק אם ההורים שלהם מלכתחילה מוגבלים.\'\" 

לא אמת, כאמור לעיל. אבל נגיד ש. 

יש גם הורים רוצחים והורים מתעללים מינית. 
אז לא תעביר את הילדים שלהם למשפחות אומנות כי הורים שיודעים שיש להם בעיות לא צריכים להוליד ילדים? 

מה אשמים הילדים? האם תפתור את הבעיה שלנו כחברה, שלהם כפרטים, אם תנציח את הייאוש - או שתכפיל ותשלש אותו? 

אני תומך בטיפול בילדים שנמצאים במשפחות מעוטות יכולת. על ידי סל שירותים שיינתנו לילדים. לא על ידי מתן כסף להורים, שילכו ויבזבזו אותו על עצמם.
צודק. אימא רעבה היא אימא אידיאלית. לא עולה כלום. 
ראיתם את הסרט האלג\'ירי \"ראליה\"? יש שם אישה שמגורשת על ידי הבעל שלה. הוא משחרר אותה על ידי סילוק חבל שקשר ליד שלה, ואפילו זורק לידיה כמה מטבעות. 
ועדיין הוא לא משלח ריקם ברמה של סרבני דמי-המזונות ומדינת ישראל: באלג\'יר הוא לוקח ממנה את הילדים. 
\"שילכו לעבוד!\"
יש פה משוואה חולה: מה שצריך לתקן הוא לא זה שכביכול לא יוצאים לעבודה, אלא את העדר מקומות עבודה. 
מה הטלאים שהממשלה מנסה להטליא עכשיו: עבודות דחק עד שהעבדים יירגעו (והלוואי שלא יהיה להם כוח לצעוד מחדש). 
שישבו בשקט עד לאחר הבחירות.
מה לעשות והנשים הנדכאות רוצות לחיות הלאה מזה.
כל השנים אנחנו מתלוננים שהעם היה לעדר צייתן. והנה כשקמות נשים ומרימות ראש - עליהן מתנפלים. 
מתנפלים על הסימפטום ושוב שוב לא על הבעיה.
אני מעריצה את הצועדות. אני גאה בהן. לו רק עמדו לי כוחות הגוף הייתי שם אתן.
בחיים תמיד יש בעיות - ויש הסימפטומים להן. 
הבעיה של מדינת ישראל, ואומר זאת גם אם ייחר גרוני, היא הכיבוש. 
אני יודעת כי חייתי כאן לפניו. 
לא הייתה אידיליה, אבל גם לא היו פערים נוראים כאלה, לא היו חרפה ורעב.
האחדות נקראה אז עזרה-הדדית, חמלה למצוקת הזולת. 
\"הקטנת פערים היא לא אידיאל. לא שלי, לפחות. הפער לא צריך לעניין אף אחד. צריך לדאוג שאנשים יוכלו להתקיים בכבוד – זה כן. 
נמאס לשלם חמישים אחוז מס. המעמד הנמוך לא משלם כלום. מאיפה תורידי מס למעמד הבינוני?\" 

אה, זה פשוט. שכר המינימום יועלה לגובה שבו חייבים במס, וממנו יוכל גם המעמד הנמוך לשלם מסים. 
אם תעלי את שכר המינימום, השכר הממוצע במשק יעלה פלאים, ואז מה? תמשיכי לרדוף אחרי השכר הממוצע במשק עד שלכולם יהיה אותו שכר בדיוק? 
וזה עוד לפני שדיברנו על כמות האנשים שיאבדו את עבודתם בגלל שאף מעסיק לא יוכל לעמוד בהוצאות הללו על שכר, כולל, כמובן המדינה עצמה.
באחד מפרקי ספרי \'סודות\' יש איש נוצרי שאומר, \"למה כולם מתווכחים בישראל. כשהייתי בירושלים תפסו אותי בשרוול והתווכחו אתי, ואני בכלל לא רציתי להתווכח אתם...\"
נדמה שבשנים האחרונות שכללנו את התכונה הזו עד למדריגה כל כך גבוהה, שמתווכחים אפילו עם הלצה או אמירה אירונית.