עדויות חדשות של שני גנרלים צרפתיים בדימוס מוציאות מהארון שלדים שצרפת ניסתה להסתיר עשרות שנים. השניים, גנרל פול אוסארוס וגנרל ג\'אק מאסי, שירתו באלג\'יריה בשנות החמישים. כעת הם מפרסמים שהיו אחראים באופן ישיר למעשי זוועה. עדויותיהם, שפורסמו בעיתונות ובספר חדש שיצא לפני פחות משנה, נראות לקוחות היישר מן הסכסוך הישראלי-פלשתיני. צרפת החלה לשלוט באלג\'יריה ב1830-. 120 שנה לאחר מכן כבר התגוררו באלג\'יריה כ1.5- מיליון \"קולונים\", מתנחלים אירופים. מלבדם מנתה אוכלוסיית אלג\'יריה באותה עת כ10- מיליון בני אדם, רובם מוסלמים. המתנחלים נהגו באלג\'יריה כאדוני הארץ. הם כונו Pieds Noirs (רגליים שחורות), והיו אזרחי צרפת לכל דבר. מ1954-, השנה שבה העלו תושבי אלג\'יריה את תביעת העצמאות, היו הפייה נואר קבוצת הלחץ הקולנית ביותר שדרשה מהממשלה בצרפת להמשיך להחזיק בקולוניה הצפון-אפריקאית. * לעשות משהו את דגל העצמאות האלג\'ירית נשא ארגון בשם ה-FLN (Front de Liberation National). בנובמבר 1954 הכריז ה-FLN מלחמה על צרפת. הארגון מנה כמה מאות חברים בלבד, וההתקוממות היתה מצומצמת ביותר. פעולותיו הראשונות של ה-FLN היו התקפות בנשק על מטרות צרפתיות. צרפת ניסתה לדכא את ההתקוממות בכוח, ולאלג\'יריה הועברה הדיביזיה המוטסת ה25- של צרפת. משלא פסקה ההתקוממות, והפייה נואר לחצו \"לעשות משהו\", החלו חיילי הצנחנים של הדיביזיה להפעיל יד קשה כלפי כל האוכלוסייה. בספרו של אליסטר הורן, \"מלחמה פראית לשלום\", מתוארים הגורמים שהשפיעו על הסלמת הקונפליקט; צבא צרפת הפעיל באלג\'יריה עונשים קולקטיביים, וביצע פעולות תגמול נגד כפרים שנחשדו בסיוע למחתרת. החרפת המאבק, מטבע הדברים, חיזקה מאוד את ה-FLN. בכל יום הצטרפו עוד ועוד אנשים שהיו נכונים לאחוז בנשק ולהשיב מלחמה. בתחילת 1956 כבר מנה הארגון כמעט 20 אלף לוחמים. צרפת נאלצה לתגבר את כוחותיה. עד סוף 1955 היו באלג\'יריה 160 אלף חיילים של הרפובליקה, וב-1956 הזרימה צרפת כ-200 אלף חיילים נוספים, בכללם אנשי שירות הביטחון הצרפתי הידוע לשמצה, ה-SDECE. בתוך צרפת הוכרז על גיוס חובה של חיילי מילואים. מאות חיילי מילואים סירבו להתגייס. שיטות הפעולה של אנשי ה-FLN הלכו והשתכללו. הם נמנעו ממגע ישיר עם הצבא, ותקפו בעיקר מהמארב. צרפת החליטה לשלוח עוד חצי מיליון חיילים. * מצב חירום ביוני 1956 החליטה הממשלה הסוציאליסטית של גי מולה לאפשר לכוחות הפועלים באלג\'יריה לבצע \"חקירה ממושכת\", להפעיל \"אמצעי לחץ\" ולתת \"טיפול מיוחד\" למתנגדי המשטר. עינויים, בקיצור. לשם כך אף הוקמו יחידות מיוחדות, שכל מטרתן היתה שבירת ארגון המחתרת האלג\'ירית ו\"השבת הסדר על כנו\". בספרו של גנרל אוסארוס, \"שירותים מיוחדים, אלג\'יריה 1957-1955\", מתוארים האמצעים שננקטו כלפי אנשי המחתרת: החוקרים היו מטביעים את הנחקרים במים קפואים או בצואה; מכות חשמל היו עניין שבשגרה – באמצעות חיבור אלקטרודות לתנוכי האוזניים, לשפתיים, לאברי המין וכן הלאה. אוסארוס עצמו הורה לרצוח 24 אסירים אלג\'ירים, והודה כי כ3,000- אסירים \"שנעלמו\", למעשה הוצאו להורג במתקני החקירה. כעת יכול אוסארוס לפרסם את הדברים, אך באותן שנים התנהל בצבא מסע טיוח, בניסיון לכסות על האמת. באוקטובר 1956 תפסו הצרפתים ספינה שהפליגה בים התיכון תחת דגל סודני. קברניט הספינה (שהיה ממוצא יווני) טען שהוא בדרכו למרוקו. על סיפונה של האונייה הסודנית נתגלו 70 טון נשק שיועד ל-FLN. הנשק כלל מרגמות, מקלעים, ותחמושת רבה. בין היתר הפעילה צרפת טייסות מסוקים בלחימה נגד האוכלוסייה האזרחית. בהמשך החל הצבא הצרפתי להשתמש גם בטנקים ובמשוריינים. שיטת פעולה אחרת (כמו זו שנוקט צה\"ל בשטחים) היתה ביתור אלג\'יריה לאזורים, שביניהם הוקמו מחנות צבא (כמו ברצועת עזה); גדרות נמתחו בכל מקום. צרפת אף החזירה לשימוש את שיטת ההוצאה להורג המפורסמת ביותר שלה – הגליוטינה. * ביקורת בינלאומית ההסלמה במאבק הביאה את ה-FLN להטמין פצצות בבתי קפה בעיר הבירה אלג\'יר, שבהם נהגו לשבת אנשי הפייה נואר. כשהחלו חיילי צרפת לערוך בדיקות לכל מוסלמי בעיר, נעזר ה-FLN בנשים צעירות, שנשאו את הפצצות בתיקי היד שלהן. המלחמה באלג\'יריה עוררה ביקורת בינלאומית על צרפת. בעיקר זועזעו מדינות העולם מהעינויים ומהפעלת הכוח הברוטאלית. בדיוני האו\"ם טענה צרפת כי הסכסוך באלג\'יריה הוא בעיה פנימית, ואין לאו\"ם סמכות לדון בו. ב1958- גבר בצרפת הוויכוח על עתיד אלג\'יריה. על רקע זה נעשה ניסיון מצד כמה אנשי צבא לתפוס בכוח את השלטון. הפוטש נכשל, ולאחר מכן נבחר שארל דה-גול לנשיא הרפובליקה החמישית של צרפת. הוא נבחר במידה רבה בזכות תמיכת הימין והמתנחלים, והודות לתהילתו הצבאית כגנרל וכמנהיג תנועת צרפת החופשית בזמן הכיבוש הנאצי. משהבין דה גול כי מחיר שלטונה של צרפת באלג\'יריה כבד מנשוא, החליט לקיים משאל עם. השאלה נוסחה כך: \"האם את/ה סומך את ידך על הצעת החוק של הנשיא למתן הגדרה עצמית לתושבי אלג\'יריה?\" הימין בצרפת טען כי אין לאיש זכות לוותר על חלק מאדמת צרפת, וכי הדבר מנוגד לחוקת הרפובליקה. 16 גנרלים אף חתמו על עצומה הקוראת להצביע \"לאו\". במשאל העם, שנערך בינואר 1961, הרוב אמר הן. באלג\'יריה השיבו למעלה מ70%- מן הפייה נואר בשלילה. * התנקשויות פוליטיות המתנחלים חשו שהאדמה הולכת ונשמטת תחת רגליהם. הקיצונים מביניהם החליטו להקים מחתרת שתאבק למען אלג\'יריה צרפתית. שמה היה ה-OAS (Organisation Arme\'e Secre\'te), וגם אנשי צבא נטלו חלק בפעולותיה. המחתרת נלחמה בראש ובראשונה נגד ה-FLN, אך לא בחלה גם באמצעי טרור נגד ארגונים ואישים בצרפת שתמכו בעצמאות אלג\'יריה. באפריל הניחו אנשי הארגון פצצה ליד דירתו של פרנסואה מיטראן בפאריס. מיטראן, שאך בתחילת שנות החמישים הציג עמדה נצית באמרו כי הדרך היחידה לנהל מו\"מ עם אויבי האומה היא המלחמה, לא נפגע. פצצה אחרת הוטמנה בבית דירות בפאריס, שבו התגורר ז\'אן פול סארטר, שתמך בפינוי אלג\'יריה, אך אנשי המחתרת טעו בדירה. במהלך 1961 היה הארגון אחראי לכמה פיגועי טרור ברחבי צרפת, חלקם בבירה פאריס. שיאם היה ניסיון לחסל את דה גול. הארגון שילם ארבעה מיליון פרנק למתנקש שיחסל את דה גול באמצעות רובה צלפים, אך המתנקש ברח עם מחצית מהכסף. בדצמבר הניחו אנשי ה-OAS מוקש של 40 ק\"ג בסמוך לכביש שבו נהג דה גול לנסוע מדי יום. דה גול ניצל גם הפעם. באפריל 1961 התאגדו כמה גנרלים מן המשרתים באלג\'יריה בניסיון לתפוס בכוח את השלטון בצרפת. המורדים ריכזו כוחות בסביבות פאריס, אך הניסיון נכשל. הפוטש אילץ את צרפת להציב טנקים סמוך לבניין האסיפה הלאומית בבירה הצרפתית. צרפת היתה על סף איבוד שליטה. לימים טען מנהיג המרד כי רק ביקשו להשפיע על המדיניות. * מלחמת אחים ביטוי אחד למלחמה הארוכה והמתישה היה אווירת האסקפיזם ואדישות בקרב אזרחי צרפת. אנשים ביקשו שלא לדעת, שלא להיות חלק. צרפת היתה נתונה במשבר כלכלי. הגירעון היה גבוה, וכמוהו גם האינפלציה. עם 600 אלף חיילים באלג\'יריה וטרור משני עברי הים התיכון, עייפו אזרחי צרפת מן המלחמה. לאחר מו\"מ ארוך ועתיר משברים בין ממשלת צרפת לארגון ה-FLN, הגיעו הצדדים להסכם הפסקת אש, שמסגרתו צומצמה נוכחות של כוחות צרפת באלג\'יריה. ככל שהלך ונרקם ההסכם, כך הגבירה מחתרת ה-OAS את פעולות הטרור באלג\'יריה. הארגון לא בחל באמצעים, ונקט בפעולות מהאכזריות שנודעו בכל שנות המלחמה. הסיום הקודר היה בלחימה של צבא צרפת נגד אנשי ה-OAS. * ליקוק הפצעים בשמונה באפריל 1962 נערך משאל עם נוסף לאישור ההסכמים. 91% מאזרחי צרפת תמכו במתן עצמאות לאלג\'יריה ובסילוק הכוחות הצרפתים מאדמתה. בתוך חודש עזבו את אלג\'יריה 350 אלף מתנחלים. בתוך שנה עזבו 1.4 מיליון איש, כולל מוסלמים תומכי צרפת. פחות מ30- אלף זרים בחרו להישאר באלג\'יריה. בימיה האחרונים של שלטון צרפת החליטו אנשי ה-OAS להשאיר אחריהם אדמה חרוכה. הם הציתו בתי-חולים, בתי-ספר, ספריות, מתקני דלק ועוד. הם ביקשו להבטיח שאלג\'יריה תשוב למצבה ב1830-, טרם בואם של הצרפתים. הנתונים, לאחר שמונה שנות טרור וגרילה, מבהילים. בתקופה זו נהרגו בין 350 אלף למיליון אלג\'ירים (על המספר המדויק אין הסכמה). כוחות הביטחון הצרפתים הרגו יותר מ140- אלף בני אדם. היתר נהרגו במאבקים וסכסוכים פנימיים בין סיעות וארגונים אלג\'ירים. עד 1962 לחמו באלג\'יריה יותר ממיליון חיילים. בשיאו של המאבק שמר חייל אחד על כל 3 מתנחלים (בממוצע). צרפת איבדה בתקופה זו 18 אלף חיילים. אלף עדיין בחזקת נעדרים. כ65- אלף נפצעו. ב42- אלף פיגועי טרור, באלג\'יריה ובצרפת גם יחד, נהרגו כ2,800- אירופים, ונפצעו כ8,000-. צרפת שילמה גם מחיר כלכלי כבד. לפי אומדנים שנעשו לאחר המלחמה, הוצאות הביטחון באלג\'יריה בשנים 1962-1954 הסתכמו בכ55- מיליארד פרנק. זוהי ההוצאה הישירה לביטחון, ואינה כוללת את הנזק שנגרם למשק הצרפתי, בין היתר בגלל גיוס חצי מיליון חיילים.