מי מפחד מסרבנות?

 לאזרחים רבים יש נטיה להתכווץ בחוזקה למשמע השם \"סרבנות\" או \"סרבני מצפון\". הם יראו בעיני רוחם, למשמע אותו שם, חזיונות אפוקליפטים של ניהליזם משולל רסן המאיים בברוטליות על מה שמכונה: \"שלטון החוק\" , \"דמוקרטיה\" , \"ציונות\" ושאר פרות קדשות.  אך עם זאת חזיונותיהם הסוריאליסטים אינם בהכרח מעוגנים, לוגית, במציאות שכן אותה \"סרבנות\" למעשה פועלת בשם אותם ערכים אבסטרקטיים (אשר רבים מאיתנו לוקים בהבנתם) ואף מחזקת אותם.  

הסרבנות ,עד כמה שזה ישמע אבסורדי לרבים, מחזקת את שלטון החוק ובעיקר את עקרון \"השיוויון בפני החוק\". מעבר לעובדה המובנת מאליה ש3.5 מיליון פלסטינאים (וגם רבים מערביי ישראל) מצויים ברגע זה ממש תחת מערכת חוקים השונה בתכלית ממערכת החוקים החלה על היהודים שבינינו (בין אם העותומנית ובין אם המנדטורית), אנו נוטים לשכוח גם שהשיוויון בפני החוק אמור לחול בראש ובראשונה על המנהיגות הפוליטית. שכן, כשם שהפרטים מחויבים לחוק, גם ההמדינות - בעיקר הדמוקרטיות שבהן - מחויבות לחוק הבינ\"ל אשר אמור ליצור סולידריות מינימלית  בין אומות העולם השונות. מדיניות הכיבוש הישראלית ,אשר לכל הדעות מנוגדת לחוק הבינ\"ל,  שואפת באמצעות החוק הלאומי (החוק בדבר שמ\"פ בשטחים לא לנו) לכפות על אזרחי המדינה לשתף פעולה עם רמיסת החוק הבינ\"ל. למעשה, אותה סולידריות בינ\"ל נרמסת באמצעות פסידו סולידריות לאומית (שמתגלמת בעיקר בשירות הצבאי בשטחים- עיין ערך \"צבא העם\")  השואפת להדיר את כל מי שאינו עונה על הקריטריונים הציוניים מאותו מעגל סגור של הסולידריות האתנית. אם כן, לרבים מהסרבנים אזרחי המדינה ,שהם גם אזרחי העולם, שלטון החוק הוא נכס יקר. הם מנסים להשפיע על המנהיגות לקבל על עצמה את עול   החוק , שכן כיצד יכולים מנהיגיה של המדינה לצפות מאזרחיהם לשמור על החוק בשעה שהם עצמם בחזקת עבריינים בינ\"ל. 

הסרבנות גם מחזקת את הדמוקרטיה הישראלית.  שכן דמוקרטיה משמעותה - כפי שלימדו אותי בשיעורי האזרחות בתיכון-  שיוויון, זכויות אדם, פלורליזם וכיו\"ב. אך בפועל, כמעט 50% מהתושבים החיים תחת ריבונותה של מדינת ישראל מצויים תחת דיכוי צבאי השולל מהם את זכויות האדם והאזרח  הבסיסיות שלהם . דמוקרטיה אמיתית משמעותה היא שיוויון לכל, ואותו שיוויון מיוחל לא יושג באמצעות כוחניות, כיבוש והתנחלויות. אי לכך, רבים מאלה אשר ערכי הדמוקרטיה חשובים להם מסרבים לקחת חלק בחילול הברוטלי של הדמוקרטיה המתרחש בחסות הדיכוי והאלימות המליטריסטית. כמו כן, עצם התאגדותם של הסרבנים סביב אותה מטרה מקודשת היא ברכה לדמוקרטיה, שכן דמוקרטיה ללא חופש ביטוי והתאגדות היא אינה דמוקרטיה כלל. אותם סרבנים, גם אם דעותיהם לא מקובלות על הרוב, מממשים בניגוד לרבים מאיתנו את זכויותיהם האזרחיות ומהווים נדבך חשוב בקיומה של חברה אזרחית  - ובארץ הקודש היא עדיין בתולית משהו - אשר כה חיונית לביסוסה של  חברה השואפת בכנות לדמוקרטיזציה.

אך עיקר תרומתה של הסרבנות, וזה בטוח ישמע לרבים מאיתנו אבסורדי,  היא לציונות. לא בכדי אלה החתומים על מכתב הסרבנים הצהירו על עצמם שהם מתנגדים לשירות בשטחים שכן הוא עומד בניגוד לאידאלים הציוניים אשר על ברכיהם הם חונכו. אין אלו דברים בעלמא, שכן כפי שזכור לי מטרותיה של הציונות            - המקורית יש לציין-  היו, בין היתר, פיתוח המדינה, הפרחת השממה והתישבות בנגב. אך מאז  67  אותו מפעל ששאף \"להפריח את השממה \" וליישב את הנגב\" המיר מטרות אלה בחמס של קרקעות לא לנו, נישול אנשים מפרנסתם החקלאית וכיו\"ב. יישוב הנגב הומר למעשה ביישוב השטחים הכבושים  (ההשקעה לנפש בהתנחלות עולה בערך פי 3!! יותר מאשר ההשקעה לנפש בעירות הפיתוח), כך שבמקום \"שממה פורחת\" קיבלנו עיירות פיתוח מדבריות, מפגרות ובעיקר שוממות  לצד וילות צמודות קרקע (זרה ולא חוקית) הנושקות לנוף פסטורלי. במקום סוציאליזם ציוני קיבלנו ,אם כן,  נאו  פונדמנטליזם לאומני. קצת מצחיק (או יותר נכון עצוב) שהמפעל הציוני ששאף לשים קץ למנטליות \"הגטואית\" באירופה עשה זאת באמצעות יצירת גטאות חדשים בנגב העונים לשמות דימונה, שדרות, קיריית מלאכי וכו\' וכו\' וכו\', כל זאת בשם צרכיהם של קומץ קאוביים שהחליטו שאוויר ההרים הצלול של יהודה ושומרון, והג\'יהד כנגד האינדיאנים המקומיים (ז\"א הפלסטינים) מצדיק את הזנחתם של אלה אשר המדינה שלחה בזמנו ליישב – במסגרת הטריטוריאלית הלגיטימית-  את אזורי הספר של הארץ. מפעל ההתנחלות הוא למעשה אחד מהאסונות הגדולים ביותר שהציונות ידעה, ועם אסון זה מסרבים הסרבנים להשלים.

 אז בואו נשים קץ לאותה \"סרבנופוביה\" שכן פוביה זו,ככל פוביה אחרת המצריכה טיפול פסיכיאטרי,   הינה חסרת כל בסיס  או נימוק רציונאלי.