לפני שנכנסנו למחנה הפליטים ג\'נין אמר לנו פרחאן, תושב הכפר ג\'למה שהפך לאחרונה לתחנת הזנקה לעיתונאים וצוותי סיוע הומניטרי בדרכם למחנה: \"אתם לא תצליחו לקלוט מה שאתם תראו\", והחווה בידו מין תנועה כללית. כמי שגדל על הפטישיזציה של דימויי השואה, ריבוי מפחיד של סרטי אקשן ותמונות תקריב של נפגעי פיגועים בטלוויזיה ניסיתי מיד להתאים בדימיוני את אחד מאלה, או שילוב של כולם, למה שאנחנו עומדות לראות. אבל פרחאן צדק. אחרי יום של הליכה בשמש ברחובות מוכי האבק של המחנה, ושיחות רבות עם אנשים ונשים, עדיין מסרב המוח לקלוט שלפניו עומד משהו שלא ראה קודם, ושהוא אינו מצליח ממש למקם אותו. דבר-מה משונה, מציק, כמו כתם עיוור בעין, כמו שריטה במצלמה. כאילו חלק מתמונת העולם ניטל לפתע ממנו, היטשטש ונמחק, והמוח מתאמץ בעקשנות למקם את הפרט החסר במקומו הראוי.
בג\'נין המציאות היא חלקית. כאילו יחד עם בתי המחנה שיטחו הדי-9 של חיילי הצבא הישראלי גם מימד אחד שלה. המולת החיים במחנה, הילדים הרצים, השיחות הקולניות, המכוניות והמשאיות, כל מראית העין הזו של עיסוקי שיגרה רק מקשה עוד יותר על תפיסת המתרחש. שכן אחרי הליכה של כמה דקות במעלה הרחוב, שהוא בעצם שביל חצץ מאובק, נפתח מראה פנורמי משונה: הבתים התוחמים את הרחוב אינם פתאום, ובמקומם, במרכז, שממה. העין מסרבת לקלוט את האין, ובמקומם מחפשת נואשות אחרי היש – שריד של גג, קרע קיר, פיסות שמיכה, רגל של שולחן. צורות מזוהות מעטות מבצבצות מתוך התל העצום הזה, שהיה פעם מאות בתים בני שתיים ושלוש קומות. הרוב נשחק וכוסה כבר בשכבות של אבק צהוב דק. 
השבועות שעברו מאז תום הלחימה הפכו גם את נוף פני הירח הזה לחלק מופרך במיוחד מאורח החיים במחנה. מכוניות סללו עליו שביל, אנשים חוצים עליו דרכי קיצור ליעדיהם. אבל אלה אינם מפחיתים מגודלו וחוסר היכולת לתפוס אותו. כאילו הבתים שעמדו שם במקומו עדיין קיימים במימד כלשהו, ואינם מוכנים לקבל את אינותם שלהם. כאילו מושג האין, ההיעדר הפילוסופי מצא לעצמו התגשמות פיזית במציאות המטורפת, המזוויעה, של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בבוקר שבת, ה-11 למאי, הגענו אנחנו, קבוצה של עיתונאיות ועיתונאים ישרלים עצמאיים, אל ג\'למה, כפר בשטח סי. ביציאה מהכפר, ליד משאית גדולה, מוערמות כבר בשורות קופסאות הסיוע – שעועית, עדשים, קמח, שמן – עם סמל הצלב האדום, בדרכן למחנה הפליטים.  
המרחק מג\'למה אל מחנה הפליטים הוא חמש דקות כביש, ולפחות חצי שעה במציאות הסגרים הנוכחית. בתחילה באוטובוס-טיולית מיטלטל שעוקף את ההתנחלויות גנים וכדים (למי שאינו יהודי הכביש סגור בדרך כלל) עד לסוללת עפר. משם ברגל, עם אנשים ונשים וילדים וסלי מזון, בשביל החוצה שדה עגבניות. אחרי סוללת העפר השניה מחכות המוניות הצהובות, שלוקחות אותנו את הקילומטר הנותר עד המחנה.
במחנה אנחנו פוגשות את ג\'מאל שאטי, חבר המועצה המחוקקת של הרשות וראש וועדת הפליטים במחנה הפליטים בשלישית. הוא במקור מהכפר מאנסי ליד חיפה, היום משמר העמק. כמה עובדות יבשות: במחנה חיים תושבים לשעבר של 58 כפרים שהיו בשטח ישראל, בסך הכול כ-13 אלף תושבים, שהם כ-2400 משפחות. יותר מ-1350 מתוכם איבדו את בתיהם שוב במהלך חודש אפריל. חלקם גרים באוהלים בפאתי המחנה, רובם בדירות בג\'נין העיר, אי-מי אצל קרובי משפחה במקומות אחרים. לפחות 600 מתושבי המחנה נעצרו והוחזקו במחנות מעצר של הצבא הישראלי. חלקם עדיין נעדרים, ולא ידוע אם נשארו במעצר, נקברו תחת ההריסות או נורו במהלך הקרבות. צבא ההגנה לישראל אינו ממהר לספק לתושבי המחנה תשובות, למרות פניותיהם.
על קיר חדר המועצה המחורר בכמה מקומות תמונות של החללים: 64 שמות שזוהו וודאו בינתיים. במקום שמונה מהתמונות פרחי ציפורן ורודים – אלה הנשים, שאת תמונותיהם לא מכובד להראות. לפחות שלושה מתוך ההרוגים, מספרים לנו, הם נכים וחולי נפש. גופתו של ג\'מאל פאג\'ד, בן 37, חולה נפש, נדרסה מספר פעמים על ידי טנק. יוסר אבו הורג\' בת השישים, נכה, נהרגה כשחיילים נכנסו לביתה. נאסר ראייב, בן 30, חולה נפש, נורה על-ידי החיילים.
ג\'מאל שאטי פורש בפנינו מפת תצלום אווירי של איזור ג\'נין, שנשכחה כנראה על-ידי החיילים בעזיבתם – מפה מפורטת, מסווגת \"סודי\" ומעוטרת בסמלי יחידה, שכל בית ובית בה מסומן במספר סידורי. מלבן האיזור שהושטח במרכז המחנה מסומן בעט כדורי על המפה, ועליו, בעברית, סימני היחידות. \"זוהר אג\' 4\" על בית אחד, \"חפ\"ק מגד\" על אחר, ועל שני בתים נוספים הקיצור \"מיל\'\". בימים שלפני בוא הדי-9 הופגז המחנה באופן יסודי, מספרים לנו, בטילים ממסוקי אפאצ\'י וקוברה, ומפגזי טנקים שהקיפו את המחנה.
אנחנו יוצאות החוצה. תוך כמה צעדי הליכה ברחוב מתדללים הבתים ולבסוף נעלמים, מותירים רק שברי קירות. כתובות גרפיטי אדומות באנגלית מכסות את הקירות ושבריהם: \"פשעי ישראל חייבים להיפסק\", \"שרון, רצח אזרחים אינו מוביל לשלום\". במקום אחד צייר מישהו בירוק צלב קרס, ולידו, גם כן בירוק, את סמל היין-יאנג הסיני. תושבים מסביב מתבוננים בשקט בתהלוכה שאנחנו. \"קנדאהר\", אומרת חצי-בצחוק אשה מבוגרת לאחד המלווים, וסביבה נשמעים צחוקים. בשבועיים האחרונים התרגלו תושבי המחנה למשלחות הבלתי פוסקות של עיתונאים ופעילי ארגוני זכויות אדם שבאו לעשות מאסונם סרט, כתבה או דו\"ח. \"זה מנחם איכשהו לספר את מה שקרה\", יאמר לנו אחר-כך אחד התושבים, \"אבל רק לזמן קצר\".
אין מים זורמים במחנה, ואין חשמל. עדיין. למרות שחשמלאים ואינסטלטורים עובדים על תיקון הרשתות. חלק מהבתים חוברו זמנית לחשמל בחלק מהיום, חלק עדיין לא. משאית עם טנק מים עוברת מבית לבית, או מבית לחצי בית, מה שנשאר ממנו. רבים מהמיכלים לאגירת מים על הגגות מנוקבים מכדורים. בתוך ההריסות נחים כמה כאלה, קרועים. גם טלפון אין, מאז הפלישה, אבל אותו החליפו מזמן הסלולריים. בית הספר חידש את פעילותו רק לפני שלושה ימים. רוב 1300 תלמידיו כבר לא גרים במחנה, אחרי שבתיהם נהרסו. הם מגיעים כל בוקר בהסעות מהבתים שבעיר. גם ההורים מגיעים איתם, ונשארים במחנה רוב שעות היום. פשוט יושבים ובוהים בהרס, או מתהלכים בינותיו. עבור רובם אין מה לחשוב על עבודה כרגע, וגם אין איך. הכל עדיין טרי מדי, לא מובן מדי. רוב רובו של המון האדם הזה תלוי למחייתו בסיוע באשר הוא: במזון, במים, בכסף, בבגדים, בציוד הבסיסי ביותר. אנשים שאין להם אפילו מזלג, או עט, או זוג נעליים.

את ההרס ניתן לראות באופן הברור ביותר מגג המסגד, שחולל, כך מספרים לנו, על-ידי החיילים. \"הם פרצו לתוכו ולכלכו, וחירבנו בפנים, בושה לספר\", אומר ג\'מאל. עכשיו הפנים נקי כמעט, אבל את החורים בקירות ובגג אי אפשר להסתיר. אחד המלווים מראה לנו כמה חורי כדורים שחדרו לתוך ספרי הקודש. מהגג נשקף הנוף הרחק לעבר האופק – שדות ירוקים, חורשה מוצלת (\"לשם לקחו את העצורים, והשכיבו אותם על האדמה עם ידיים מאחורי הגב\", כך עדנאן, אחד המלווים), בתים עם גגות אדומים במורד. בטבעת הפנימית יותר העיר ג\'נין, עם בנייניה הגבוהים מבהיקים בלבן. קרוב עוד יותר טבעת של בתים נמוכים יותר, אפרפרים-צהובים, בתי מחנה הפליטים. ובמרכז הטבעת, בין גגות עם חבלי כביסה ודודים מנוקבים, נמצא האין. אותה ערימה של אבק והרס שהייתה פעם שכונת מגורים. 
בשטח המת הזה איכשהו שקט יותר. אנחנו הולכים שם, בין קרעי המציאות, וסביבנו מתהלכים כמה מאנשי המחנה. בעיקר צעירים, הולכים לאט, עוצרים להביט, להרים משהו, ואז שומטים אותו וממשיכים להתהלך. הראש, שמסרב לראות את מה שאיננו, שוב עורך רשימות מצאי של מה שיש: גרב תכלת של ילדה, שטיח דהוי בצבע בז\', ספר היסטוריה לכיתה ז\' עם סמל הרשות, בלי הכריכה, קרעי שמיכת צמר, פיסות קטנות של משהו שהיה פעם סגול, כורסת לבד עם משענת מאובקת, עוד מיכל מים מנוקב, עוד גרפיטי על שבר קיר מזדקר, או אולי שבר גג, כיור אמבטיה, סליל חוטים, שרוול שמלה, צמיג מכונית או חלק ממנו, קרעי ניירות. אלה הם רק הקצוות הפרומים של ההיעדר. מתחתיהם קבורים חיים שנסתיימו. יש עוד מי מתושבי המחנה שטוען שגם גופות עדיין קבורות עמוק מתחת. גם אם אין כאלה, ברור שכל מה שמייצג את החיים שניהלו האנשים שגרו שם נעלם מתחת לזחלי הדי-9. שני טרקטורים צהובים מנסים לכרסם בקצות התל, להעמיס עוד כמה חלקי הריסות ולפנות עוד שטח. אבל כשרואים מלמעלה את גודלם של הטרקטורים לעומת עוצמתו של ההר ברור שזה לעג לרש. ציוד נוסף לפינוי הריסות לא הורשה להיכנס לשטח המחנה. 
במרכזה של שממת הענק הבוהקת בשמש מבהיק כתם צבע. לצד השביל החוצה את ההר, מתחת ליריעת בד הקשורה מאולתרות לשני מקלות, יושב איש רזה, כסוף שיער, בן כחמישים. \"הוא כל הזמן יושב פה\", מניד ראש ברחמים לעברו אחד המלווים, \"מדי פעם הוא יוצא לחפור בהריסות, לראות אם הוא יכול למצוא את הכסף שלו\". כשאנחנו מתקרבים אליו הוא מציע לנו מקום לצידו על המחצלת. כל משפחתו – אשתו, שלוש בנותיו ובנו – בג\'נין העיר. הוא כאן, כי אין לו לאן ללכת. 
שישה ימים ישבו הוא ומשפחתו בביתם בחושך, הוא מספר. החשמל נותק כבר ביום הראשון לפלישה. ביום השישי החלו להישמע הפגזות כבדות. הבן הקטן התחיל לבכות ולא הפסיק. הוא אומר שלא שמע את החיילים קוראים לאזרחים לצאת, אבל בעקבות תחנוני אשתו החליט לעזוב את הבית. ביציאה ראה שבתים שכנים הופצצו ונהרסו לחלוטין. כשהחיילים ראו אותם הופרד הוא מאשתו וילדיו, והוכרח להתפשט ולהישאר בתחתונים. מכל חפציו הותר לו לקחת רק את תעודת הזהות. 550 שקלים שהיו בתוך התעודה הושארו מאחור ולא נראו עוד, ואיתם המכנסיים והמעיל. נעליים לא הספיק לקחת, ונותר יחף. ידיו נקשרו בחוזקה מאחורי גבו, למרות שביקש שלא יפעילו לחץ על הזרוע שלו, שנותחה בעקבות תאונה וקובעה בה פלטינה. אותו ואת האחרים שנעצרו איתו הכריחו לשכב על החצץ. לאחר מכן קשרו את העצורים זה לזה בקבוצות של חמישה אנשים, והוא הוכרח ללכת ברגל, יחף, כשניים וחצי קילומטרים עד לחורשה שבפאתי המחנה. שם השכיבו אותם על האדמה למשך שעות ארוכות. משם הובלו, באותו האופן, למתקן חקירה בסאלם. אותו לא הכו, הוא אומר, אבל צעירים יותר חטפו מכות. בשתיים לפנות בוקר הועמסו על טנדרים (\"טנדרים של חיות, כמו שמובילים כבשים\") והובאו למקום הנמצא במרחק מה מהכפר רומאני שבשטח סי. את הדרך לרומאני, כקילומטר, הוכרחו לעשות ברגל, תוך הוראה מפורשת שלא יעיזו לחזור לג\'נין או למחנה הפליטים במהלך 9-10 הימים הבאים. 
סיפורו של האיש נקטע כשאחד מתושבי הכפר ניגש אליו, מברך אותו לשלום ודוחף לתוך ידו שטר של מאה שקלים. הוא מניד בראשו לאות תודה, מכניס את השטר לכיס ומוציא משם צרור מפתחות. תוך משחק בצרור הוא מספר איך חזר לג\'נין כששמע בחדשות שהצבא הישראלי נסוג משם, מצוייד בזוג כפכפים שנתן לו אחד מתושבי רומאני, איך פגש באחד הרחובות במחנה את חמותו, שסיפרה לו שאשתו וילדיו נמצאים בבטחה בג\'נין העיר, ואיך הוציא את המפתח מהכיס ובא לפתוח את דלת ביתו, וגילה שאין דלת ואין בית. הוא משפיל את עיניו אל הצרור ושותק רגע, ואז מצטחק. \"בקושי זיהיתי איפה הבית היה, רק לפי הבית של השכנים שנשאר\". פה, הוא מניד עם הראש לעבר הנקודה עליה אנחנו יושבות, היה החדר שלנו. ופה - תנודת ראש ימינה - החדר של אמא. \"מצחיק, לא? פעם רצינו משא-ומתן כדי לחזור לבתים שלנו מ-48\'. עכשיו אנחנו צריכים משא ומתן כדי שיחזירו לי את הבית שלי\". גם הוא, כמו ג\'מאל, מהכפר מאנסי. אשתו מספורי. הוא חשמלאי רכב במקצועו, עד לאחרונה הלך לו לא רע. הוא מסמן לאיש שעובר בסמוך עם קנקן קפה, מוזג קפה לכוסות ומכבד אותנו. על גג גל ההרס, מתחת לשמיכה מתוחה בין שני מקלות, הקפה נתקע בגרון.
בימים האחרונים הוא עושה קצת חפירות. מצא חלק מספרי הלימוד של הבת שלו. את התלבושת האחידה שלה לא מצא, הבטיח שיקנה לה חדשה ולא יודע איך. הכסף שהיה לו מעבודה במוסך, 15 אלף שקל, קבור מתחת לאין התלת-קומתי. הוא יודע בדיוק איפה הוא נמצא, הוא הרי החביא אותו שם. מדי פעם, לפנות ערב, הוא הולך וחופר. בינתיים עוד לא מצא. אין לו ספק שהוא עוד ימצא אותו.
אני מתעקשת לשאול אותו על העתיד, ואיך הוא רואה אותו, וכבר תוך כדי השאלה מבינה כמה היא מופרכת. בתשובה הוא מחווה ידו סביב. \"יש לי אח בהולנד, הוא כבר מזמן הזמין אותי אליו. הייתי יכול לנסוע לירדן, זה עתיד טוב ברמה האישית. אבל העתיד שלי זה פה בפלסטין, כל פלסטין\". עם הציבור הישראלי אין לו בעיה, הוא אומר, רק עם שרון. \"קראתי בסקר ש-5 אחוז מהישראלים תומכים בשלום. צריך להאשים את שרון בזה\".

ברחובות שמסביב לשטח המגולח יש בתים שנראים כמו בתי בובות מפלצתיים - חזיתות הבתים קרסו, כולן או חלקן, כך שכל החיים המתנהלים בתוכם גלויים לעין המתבונן. יש משפחות שמבשלות, אוכלות או יושבות לדבר כאילו עדיין היה קיר חיצוני לחדר. ילדים מציצים החוצה מחורים בקיר שנגרמו מפגזי טנקים. אנשים יורדים ועולים בגרמי מדרגות תלויים באוויר, מתנודדים באורח מסוכן. סגנון אדריכלי חדש, אימתני, באדיבות חיילי הצבא הישראלי.
משפחה אחת, שהחצי הקדמי של ביתה נהרס וגדילי בטון וברזל לא ברורים משתלשלים מהגג, יושבת בחדר המדרגות ששרד, פניה החוצה לרחוב. ארבעה אחים מבוגרים, עם נשותיהם, ילדיהם ונכדיהם שחלקו בית בן שלוש קומות ביחד. על שארית הקירות דוגמאות שפריץ בצורת פרחים, \"הצבע עוד חדש, רק לפני שמונה חודשים גמרנו את העבודות\". 
מהיום הראשון להתקפה, הם מספרים, נותקו החשמל, זרימת המים וקווי הטלפון לביתם. במהלך ימים אלה ישבו בבית, בחושך, וחששו לצאת. ההפגזה הכבדה התחילה ביום שישי בלילה. פצצות ועוד פצצות מסוקים שניתכו בזו אחר זו, יום ולילה. הקומה השלישית, שנפגעה מההפגזות, עלתה באש. זכוכיות החלונות התנפצו כולן. 25 ילדי המשפחה רוכזו בחדר במרכז הבית. כמה מהגברים עלו לנסות ולכבות את השריפה. השכנים מבחוץ צעקו להם, בהפוגות בין ההפגזות, לעזוב את הבית הבוער ולבוא אליהם. בבית השכנים שממול, שנפגע פחות, התרכזו כבר כ-200 אנשים שנמלטו מבתים שכנים. הם עדיין לא מבינים למה בחר הצבא הישראלי להפציץ את ביתם. באיזור שלנו, בשכונה שלנו, הם חוזרים ואומרים, לא היו יריות, לא היו לוחמים.
ביום ראשון שאחר כך נפגע גם בית השכנים בהפגזה, כשהיו בפנים. כמה נשים נפגעו, והילדים התחילו לבכות ולצעוק. גם אב המשפחה נפגע מרסיסים ברגל ובמותן. כשניסו להתקשר לסהר ולצלב האדום הודיעו להם שאין להם אפשרות להגיע לאיזור, שהוא מכותר והצבא לא מכניס אמבולנסים. \"ניסינו להתקשר לעיתונות, לכל מי שאפשר, לא היה מי שיעזור\".  
 החלטנו לצאת, מספר אב המשפחה , עדיף למות ברחוב מאשר להיקבר מתחת להריסות בית. כמאתיים גברים, ילדים ונשים יצאו מהבית, נושאים איתם את הפצועים, וצעדו ברחובות. ליד בניין האו\"ם במחנה נעצרו על-ידי חיילים שכיוונו אליהם נשק. גברים ונשים הופרדו. מהגברים דרשו, באיומי רובים, להתפשט עד בגדיהם התחתונים. ידיהם נקשרו בחוזקה באזיקונים מאחורי הגב. אב המשפחה מושיט את ידיו קדימה ומראה את הסימנים על פרקי היד, שגם אחרי שבועיים נראים בבירור. הנשים נלקחו על-ידי החיילים למקום לא ידוע, הגברים הושארו לשכב על האדמה. גם אלה וגם אלה היו בטוחים שלא יראו זה את זה יותר. 
 \"אמרו לנו -לכו תחזרו הביתה\", משחזרת אם המשפחה, אשה מבוגרת בשמלת סאטן ורודה ארוכה וכיסוי ראש, \"אמרתי להם שאין בית, הרסתם אותו. החיילים צעקו שנלך לבניין המועצה המקומית. פחדנו מאוד\". בסוף הלכו לרחוב א-זהאר, לשכונה האמריקאית שבפאתי ג\'נין. שם הכניסה אותם אחת הנשים לביתה. במהלך הימים הבאים נדדו מאות נשים וילדים בין בתי השכונה. כשבבית אחד עמדה אספקת המזון, או המים, להיגמר, נאמר להם לצאת, והם המשיכו לנוד אחר מחסה שיסכים לקבלם. את ההליכה מבית לבית עשו יחפים - את הנעליים לא הספיקו לקחת כשברחו מהבית. משך כל הימים האלה, מספרת אם המשפחה, הייתה בטוחה שבעלה מת. \"לא היה צלב אדום או אף אחד אחר שאפשר היה לשאול אותו\". 
במשך ארבע שעות ביום הראשון לבריחה, בתוך כל המהומה וההפגזות, הלכה לאיבוד בתם בת השנתיים. רק כעבור יום נמצאה בבית אחת השכנות, שאספה אותה מהרחוב.
הגברים נלקחו בינתיים לחורשה, והושכבו על האדמה לכמה שעות. ראשם כוסה בשק, וכדי לכסות את גופם אחרי שהופשטו מבגדיהם ניתנו להם שקיות ניילון גדולות, \"מהסוג שעוטפים איתם גופות\", כך אב המשפחה. \"אמרתי לחייל שיש לי בעיות בריאותיות של לב ולחץ דם. הוא צעק עלי שאשתוק ואעזוב אותו\". משם נלקחו במשאית למתקן החקירה. חמישה אנשים בלבוש אזרחי צעקו עליו, הוא מספר, שהיו יריות מהבית שלו, ותבעו לדעת מי ירה, ואחר כך הציעו לו להיות משתף פעולה. בכל יום נתנו להם לאכול עגבניה אחת, וליטר מים. כך בילה יומיים, במהלכם היו ידיו קשורות כל הזמן מאחורי הגב. 
בתום היומיים לקחו אותם במשאיות לכיוון הכפר רומאני. \"אנחנו טובים אליכם\", אמר לו אחד החיילים, \"אם לא היינו טובים, היינו זורקים אותכם בעזה\". איימו עליהם שאם יחזרו למחנה לפני שיודיעו בתקשורת על סיום הפעולות, ייזרקו למחנה קציעות. 
במהלך הימים שאחר כך הצטברו ברומאני כ-800 מפליטי המחנה. הדאגה למשפחה היתה קשה במיוחד. \"חשבתי שהם יכולים למות, או להיפגע,\" הוא מספר, \"פחדתי. הם הרי היו יכולים לעשות כל מה שהם רוצים לילדים\". 
בתום הפעולה חזר למחנה, והצליח למצוא את משפחתו. עכשיו הם גרים בשכונת חארוב בעיר ג\'נין, אבל חוזרים כל יום למחנה, להתרגל למה שנשאר מהבית. הילדים בכל מקרה מגיעים לבית הספר במחנה. אב המשפחה עדיין לא חזר לעבודתו בעירייה. התלבושות האחידות של הילדים נשרפו, יחד עם רוב החפצים שנשארו בבית. 
הילדים מדאיגים אותם. \"הם לא ישנים טוב, עושים פיפי במיטה\", הוא אומר, \"יש להם הרבה כעס. הרבה כעס כלפי ישראלים ויהודים. אני לא ממש יודע מה לעשות עם זה. הם איבדו משהו, את תחושת הרחמים\". \"זה מה שקורה שמראים לילד את אבא שלו בתחתונים מול החיילים\", מוסיף אחיו. גם לו לא חסר כעס. \"במלחמה הזאת אין ישראלים אזרחים. כולם חיילים. מי שעשה את המלחמה הזאת היו חיילי מילואים. בישראל הרי אפילו הבנות הולכות עם נשק. והפלסטינים, מה שהם לא יעשו, איך שלא יילחמו, עדיין אין להם אפאצ\'י\". בין שישה לשבעה מסוקי אפאצ\'י, לדבריהם, היו מעורבים בהפגזת המחנה, מסוקים שירו כ-600-700 טילים. הערכה לא מקצועית, כמובן.
עתיד? \"עם שרון אין עתיד. אני מקווה שהאנשים בישראל יתייצבו נגד המדיניות הרעה של שרון. הוא האשם, לא האנשים, אבל מי שאיבד את אבא שלו, את אח שלו, הוא לא יישב בשקט\".
גם העיתונאים בשבילם הם תרגולת קבועה כמעט. \"ברומאני היו יותר עיתונאים מתושבים. אמרנו להם: אל תהיו פה, לכו תכתבו על המטוסים שמפציצים את המחנה. אף אחד לא הלך. גם הצלב האדום לא בא, והאו\"ם. כל העולם ישנים.\" כרגע הם מתכוונים להישאר במחנה. \"אנחנו יודעים שזו מדיניות אסטרטגית לגרום לאנשים לעזוב. אנחנו נישאר. במילא זה כבר לא משנה\".

משאית מים עוברת ברחובות וגורמת לתכונה מיידית - צעירים מטפסים עליה, מגלגלים את הצינור ומנסים לחבר למיכלי המים, אלה שלא פוצצו, או לצנרת הביתית. כמה מהילדים הקטנים מתיישבים ליד קצה מטפטף ומנסים לבנות ארמון מהבוץ שנוצר. על הקיר ממול שלט גדול באנגלית וערבית: \"זהירות, פגזים, לא לגעת\", עם צילומי תקריב של נפלים מסוגים שונים. בצד הכביש מושלכת מכונית מעוכה, שנראית כאילו יצאה מסרט מצוייר מטופש.
ברחוב רחב יותר עומד בניין אבן יפה, שחלקו העליון הרוס ומחורר. \"זו תחנת הרכבת הישנה של ג\'נין, מזמן השלטון התורכי\", מסבירים המלווים שלנו, \"אז היתה מסילה בין ג\'נין לחיפה, בניין בן 70 שנה\". 
במהלך הפלישה המתלא הבניין בגופות של פצועים, שגססו שם בזמם שסיוע רפואי מכל סוג נמנע מלהגיע.
על קירותיו החיצוניים, כמו גם על קירות הרוסים רבים במחנה, מודבקות תמונות החללים. מי במדים מנומרים, מי במעיל חאקי שנראה כמו מעיל קציני קבע בצה\"ל, אחד מצולם בפוזה קרבית, עם היד על ההדק. אחר עם פנים חלקות של נער. ברחוב מתגוללות כמה פחיות משקה קל, עם תמונה של הדגל האמריקאי. המים המטפטפים מהמשאית הופכות במהרה את האבק הצהוב-אפרפר לבוץ, מה שמקטין קצת את כמויותיו כשהוא נישא באוויר. רוב האבק נתקע איפשהו בדרך לקנה הנשימה, כמו לחיות בתוך מחצבה.
לביתו של עדנאן, אחד המלווים, שם אנחנו עוצרים כדי לשתות ולהירגע קצת, מגיע מוחמד אבו ע\'אליון, מפיק הטלוויזיה המקומית של ג\'נין שמבלה בדרך כלל חלק ניכר מהשנה בערב הסעודית. איש מבוגר, שדוף, עם עיניים בוערות ושפת גוף דרמטית, קובל על ביש המזל שגרם לו להישאר כאן כשהכל התחיל, והטיפשות שהובילה אותו לבנות את ביתו על הגבעה, בנקודת תצפית החולשת על המחנה. \"כל פעם שהיתה פלישה לג\'נין החיילים התנחלו בבית שלי\", הוא אומר, \"מאז הפלישה הם נכנסו לבית שלי שלוש פעמים, שלוש פעמים! אחרי שבאו בפעם השלישית, צריך להגיד, הם ניקו את הבית. ואחרי שהם יצאו הם הפציצו אותו מהאוויר, ממטוס אף-16. כל הקומה העליונה נהרסה. אני צריך עכשיו מאה אלף דולר כדי לתקן אותו. מאיפה יהיה לי?\"
\"כשהם נכנסו הם פוצצו את הדלת. שלוש מאות חיילים בבית שלי, ואותנו, שתים עשרה אנשים, שמו בחדר אחד. הביאו כלב ולקחו איתם איש כמגן אנושי שיילך בין הבתים. אחר-כך לקחו אותי. אני לא אשכח את זה. זה היה חייל בדואי, קוראים לו חייתאם, בין מאה חיילים אני אזהה אותו, תפס אותי ביד ימין והוליך אותי לפניו כדי שיירו בי במקום בו. הלכתי איתו ארבעה בתים ככה. ובסוף עוד הפציצו את הבית שלי מהאוויר. בלי להזהיר. הייתי בבית אז, ורצתי החוצה.
החיילים לקחו לאח שלי 100 דינר, לא האמנתי שייקחו כסף ככה, ולקחו לי את המצלמה שהבאתי מערב הסעודית. מכל הבתים לקחו מצלמות, כסף, תכשיטים, מחשבים, שמו בטנקים…\" הנוכחים האחרים בחדר מהנהנים ומוסיפים סיפורי ביזה משלהם.  

קלטת וידאו מוכנסת למכשיר. הבית של עדנאן הוא אחד הבודדים שחוברו לחשמל בימים האחרונים, כך שאנחנו זוכים למותרות כמו מים קרים ומאוורר. הקלטת, שצולמה בהיחבא על ידי אחד מתושבי הכפר ב-13 לאפריל, היום העשירי לפלישה, מיועדת להינתן לוועדת החקירה, שהם עוד מקווים שתגיע פעם. 
על המסך נראית קבוצת צעירים עירומים בחלק גופם העליון שוכבים על האדמה, ידיהם קשורות מאחור, כשכמה חיילים עומדים מעליהם ולידם טנק. הטנק מתחיל לנסוע לעברם, כמעט נוגע ברגלו של אחד מהם, ונסוג ברגע האחרון.
התמונה מתחלפת לתמונות תקריב של גופות, מכוסות שקי ניילון לבנים, שכובות בחדר בית החולים כשלצידם כמה מאווררים. אז כבר לא היה מקום לכל הגופות במקררי חדר המתים של בית חולים, והרופאים נאלצו לאלתר פתרונות. בסצינה אחרת נראית קבוצת אחיות ורופאים בחלוקים לבנים וירוקים חופרת בור - קבר זמני לגופות, למנוע אסון תברואתי. 
על רקע הקלטת נזכרים תושבי המחנה הנוכחים בחדר בעוד ועוד פרטים. אחד העצורים שנורה מטווח קצר, בעודו כפות.  ג\'מאל א-סאבר, שסבל מכאבי גב והסתובב עם חגורת גב, נעצר על ידי החיילים והוכרח, כמו כולם, להרים את חולצתו כדי לוודא שאינו חוגר חגורת נפץ. כשהרים את החולצה ונחשפה חגורת הגב ירו בו מיד. תושבי המחנה מספרים שטנק דרס את גופתו הלוך ושוב, עד שהושטחה לחלוטין. \"5 קילו נשארו ממנו, זיהינו אותו לפי הקעקוע על היד\", אומר עדנאן. בצילומי התקריב בקלטת נראית על האדמה מאסה משונה. מוח אנושי לא מסוגל להסכים למחשבה שהיה שם אדם פעם. התמונות הופכות קשות יותר ויותר לצפייה. חלק מאיתנו משפיל ראש, או מנסה לבהות בקירות, רק לא קדימה אל מכשיר הוידאו.
\"לצלב האדום נתנו להיכנס רק לכמה דקות\", אני שומעת רק את קולות התושבים שממשיכים לדבר, \"הם לקחו איתם כמה מהפצועים קל יותר, ויצאו. אנשים שהיו פצועים קשה גססו. רק אחרי היום השמיני נין להם להיכנס שוב. ביום שנהרגו 13 חיילים הצבא הישראלי הפציץ את בית החולים ואת האמבולנסים שהיו שם. גם לנו לא נתנו להזיז פצועים או לטפל בהם. מי שיצא ירו בו. היה בחור פצוע ששכב עשרה מטרים מבית החולים וגסס ולא נתנו לטפל בו. עוד בחור, שנפצע מכדור בצוואר, שכב ולא קיבל טיפול, כבר יצאו לו תולעים מהפצע. כשאחמד טיבי ו\"בצלם\" היו בביקור במחנה הם לקחו אותו לבית חולים בעפולה. רק אתמול חזר להכרה וכבר לקחו אותו למחנה המעצר\".
גם כאן חוזרים הסיפורים על החיילים הלבנונים, שהתלוו לחיילי הצבא הישראלי בלחימה, גם במחנה ג\'נין. \"היה אחד בטנק\", מספר עד ראייה, \"הוא דיבר במובהק בסלנג לבנוני, אי אפשר היה לטעות. אלה חיילים מושחתים עוד יותר מהישראלים. בטוח שהם הרגו יותר מהיהודים.\"

השעה מתאחרת, צריך לחזור. אנחנו נפרדים בחום מתושבי המחנה. לוחצים ידיים, מחליפים טלפונים וכרטיסי ביקור. הם סומכים עלינו, הם אומרים, שנעביר את המידע לישראלים, שנפרסם אותו. לך תסביר להם שאת רוב הישראלים זה לא מעניין, או שיחשבו שכל זה תוצאה של דמיון מזרחי, או תעמולה מרושעת, או גרוע מזה - שמגיע להם שכך נעשה להם. 

בדרך חזרה, ישובים בפינת רחוב בג\'למה, עוצר מולנו ג\'יפ צבאי. \"וי, ישראליות!\", מכריז חייל מופתע, \"מה אתן עושות כאן?\". אנחנו מעדיפות להתעלם ולשתוק. ממילא לא נצליח להסביר.