אבא פדופיל עדיף על אמא מנכרת:
תסמונת ההתנכרות ההורית של גארדנר ובית המשפט העליון בישראל

פרופ\' סמדר לביא

 Smadar Lavie 2002 © All Rights Reserved

sinaia5@netvision.net.il

ברצוני להודות מקרב לב לסגל האדמיניסטרטיבי של המחלקה לפסיכיאטריה בביה\"ס לרפואה באוניברסיטת קולומביה, ולעובדי המזכירות של הסנאט האקדמי שם, על הסבלנות הרבה בה ענו על שאלותי וקושיותי, והאינפורמציה העשירה שסיפקו לי מתוך ה- Academic Personnel Manuel שלהם, אודות ההיררכיה הפרופסוריאלית במוסדם ואודות מעמדו האקדמי של ריצ\'ארד אלן גארדנר. שיחותי עם ד\"ר שבתאי נוי על גארדנר היו לי לעזר רב. ברצוני להודות גם לפרופ\' קרול ברוק, סועאד ג\'וזף, פטרישיה וויליאמס, וג\'ודית סטייסי, על שנים ארוכות של דיאלוג פורה אודות הצומת אותה יוצרים המשפט והתרבות בחייהן של נשים, ועל ההצעות המועילות שלהן לקריאה מעמיקה בנושא התסמונת. מאמר זה לא נכתב לקהל אקדמי, ולכן הביבליוגרפיה הארוכה עליה הוא מתבסס לא מופיעה בהערות שוליים ציטוטיות המתלוות בד\"כ לטקסט המחקרי.

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של יעקב חצרוני, שהלך לעולמו בטרם עת. יהי זכרו ברוך.

*

ביום ג\' שעבר (25.6.02) נתבשרו קוראי העיתונים בישראל, כי פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון הורה להוציא שני ילדים מבית אמם ולהעבירם למרכז חירום לילדים בסיכון. בית המשפט הסכים עם טענת האב, שהילדים לוקים ב\"תסמונת ניכור הורי\", אליה נחשפו עקב ההסתה-כביכול של האם נגד האב,  שקרתה במהלך גירושיהם. האב המאושר הכריז בתקשורת, שהוא סמוך ובטוח שייזכה באהבת ילדיו בחזרה לאחר שהותם בת החודש במרכז החירום.

ביקורות רבות מושמעות חדשות לבקרים על בית המשפט העליון של ישראל. בעיקרן הן טוענות, שכמוסד הממומן בכספי הציבור, אין הרכב השופטים בו משקף את הרכב אוכלוסיית משלמי המיסים בישראל, על מגוון  ערכיה והתרבויות שלה. לכן, כלשון המבקרים, משקף בית המשפט העליון רק את האינטרסים של האליטות בחברה. כתגובה אומר בית המשפט העליון, שהחברה בישראל נתנה לו את המנדט להיות מוסד אקסקלוסיבי. אחד מהקריטריונים שהוא מונה להגנתו הוא הרמה האקדמית הגבוהה המאפיינת את פסקי דינו. נתינת הגושפנקא של ביהמ\"ש העליון  בישראל ל\"תסמונת הניכור ההורי\", מעלה, אם כך, תמיהות רבות בקרב המתמחים במחקר אקדמי של דינמיקת של המשפחה הגרעינית המודרנית כרכיב הבסיסי של חברה דמוקרטית. 

\"תסמונת הניכור ההורי\", בה לכאורה, הורה אחד גורם לילדים להתנכר להורה השני, החלה לצוץ בבתי המשפט בארה\"ב באמצע שנות ה- 1980 בראשית שנות ה- 1980 חלה עליה חדה בשיעורי הגירושין בארה\"ב, עקב כניסה מאסיבית של אמהות בעלות השכלה אקדמית לשוק העבודה של המקצועות החפשיים. העצמאות הכלכלית היחסית לה זכו, גרמה לאמהות רבות, שחשו עצמן \"תקועות\" בנישואים אלימים להן ולילדיהן, להעיז ולהתגרש. הפילוסופיה שהנחתה את העקרונות, בהם נקטו עד אז בתי המשפט למשפחה, בהחלטותיהם בעיניייני משמורת, לא השתנתה באותו הקצב בו צמחה חרושת הגירושין. גם חלוקת עול הטיפול בילדים בין האם לאב לא התאזנה עקב יציאת האם מן הוילה בפרבר לעבודה בשכר. האמהות, לכן, המשיכו לזכות במשמורת העיקרית על הילדים. האבות מחו על תשלומי מזונות לאמהות מודרניות, בעלות הכנסה משלהן. מאז שנות ה- 1980 ועד סוף שנות ה- 1990 היו בעיקר האמהות בעלות המקצועות החופשיים אלה, שבית המשפט מצא לנכון להדביק להן את  \"תסמונת הניכור ההורי.\" המקרים בהם האשים בית המשפט את האב ב\"תסמונת\" זו הם נדירים לחלוטין. התוצאה של האשמת בית המשפט את האם ב\"תסמונת הניכור ההורי\" היתה העברה מיידית של החזקה על הילדים מן האם אל האב, עקב הסכנה הטמונה בניכור. העברה זו גררה בעקבותיה את הפסקת תשלומי המזונות של האב לאם. עקב פער השכר הקיים בדרך כלל בין גברים לנשים, זול יותר היה לאב לשכור עורך דין ו\"מומחה\" לבריאות הנפש, המתמחים ב\"תסמונת\", יחדיו עם שכירת שירותי מטפלת לילדים, מאשר לשלם צ\'ק שמן כל חודש לאשתו לשעבר עד שייתבגרו ילדיו.

מאז הופעתה בבתי המשפט ועד היום לא עומדת תסמונת הניכור ההורי בכל קריטריון מדעי  שהוא בתחומי חקר בריאות הנפש של מבוגרים וילדים מחד גיסא, וחקר המשפחה המודרנית כיחידה תרבותית וחברתית, מאידך גיסא. היא אינה מוכרת כסינדרום דיאגנוסטי תקף ע\"י שום ארגון מקצועי בינלאומי של פסיכולוגים או פסיכיאטרים. אלפי אבחנות פסיכולוגיות ופסיכיטאריות מוגדרות ע\"י ה- DSM-IV, או בשמו המלא,  Diagnostic and Statistical Manuel of Mental Disorders, המהדורה הרביעית והעדכנית התנ\"ך האיבחוני של כל מי שעוסק בבריאות הנפש. \"תסמונת הניכור ההורי\" אינה דיאגנוזה מוכרת שם כיום, ולא הופיעה בעבר באף אחת מהמהדורות הקודמות של תנ\"ך זה. נכון להיום לא נערך עדיין כל מחקר אמפירי העוסק בתקפותה של התסמונת. לכן כמעט ואין לה זכר בירחונים יוקרתיים מדעיים בינלאומיים באנגלית, העוסקים בבריאות הנפש או בתרבות המשפחה. הפרסומים עליה הם טקסטים, המעלים באוב שיחות תרפיוטיות עם אמהות וילדים, ומופיעים בעיקר בירחונים פסבדו-מדעיים של משפטנים ועובדים סוציאליים העוסקים בדיני משפחה. למרות שההכרה בתסמונת מקובלת ע\"י אנשי מקצוע אלה, שיטות האיבחון שלה והתיאוריה אודותיה נדחות שוב ושוב ע\"י הקהיליה המדעית האקדמית העוסקת בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה של ילדים, משפחות, וקהילות. 

את המונח \"תסמונת הניכור ההורי\" טבע הפסיכיאטר ריצ\'רד אלן גארדנר, \"פרופסור קליני\" בביה\"ס לפסיכיאטריה של אוניברסיטת קולומביה היוקרתית בניו-יורק. במזכירות הסגל האקדמי של ביה\"ס לרפואה באוניברסיטת קולומביה הזדרזו להסביר לי בשבוע שעבר, שפרופסור קליני אינו נחשב לאיש סגל אקדמי. כך גם בשיחתי עם מזכירת הסנאט האקדמי של האוניברסיטה, שאמרה, שלהבדיל מפרופסור סתם, לפרופסור קליני אין זכות הצבעה. לפי ספר החוקים של הסנאט בקולומביה, התואר \"פרופסור קליני\" ניתן לאורח, המתנדב ללמד קורס אחד או שניים, שאינם קורסי חובה, אחת לכמה שנים. אין הוא חייב לעבור, לכן, את תהליכי המיון והסינון הקפדניים אותם עובר איש סגל אקדמי בדרכו מן הדוקטוראט אל הפרופסורה, הבוחנים את תקפות מחקריו, איכות פרסומיו המדעיים, רמת הוראתו, ואת שירותו בסנאט האקדמי. מזכירת הסגל במחלקה לפסיכיאטריה באונ\' קולומביה הסבירה לי, שההילה המתלווה לתואר הכבוד \"פרופסור קליני\" מתירה לרופאים לדרוש תשלומים גבוהים מהממוצע עבור שירותיהם הפרטיים. בבית הספר לרפואה של אונ\' קולומביה רשומים כ- 1,100 פרופסורים קליניים, אמרה. לפרופ\' גארדנר אין משרד בו הוא רשאי להשתמש במחלקה, והוא מנהל את עסקיו ממשרדו שבניו ג\'רסי, הוסיפה. 

גארדנר פירסם עד כה כ- 30 ספרים וכ- 200 מאמרים. כל ספריו פורסמו ע\"י הוצאה בשם Creative Therapeutics )תראפיות יצירתיות). גארדנר רשום כבעלים של הוצאת הספרים הזו, הממוקמת באיזור התיירות של הרי הקאטסקיל במדינת ניו ג\'רסי. כמה מספריו, שהפכו לרבי מכר, פורסמו בשנית ע\"י הוצאות ספרים מסחריות מוכרות יותר, המתמחות בפרסום ספרי עצות פסיכולוגיות לציבור הרחב. אף אחד מספריו לא פורסם ע\"י הוצאת ספרים אקדמית מוכרת, הפועלת מתוך אוניברסיטת עילית כהראוורד, קליפורניה, קורנל, שיקאגו, קיימברידג\', וכיו\"ב, או אפילו ע\"י הוצאת ספרים אקדמית יוקרתית פחות, כמו זו של אוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת מדינת ניו יורק, או אריזונה. כל הוצאות הספרים האוניברסיטאיות הללו מקפידות על peer review, תהליך הבחינה והביקורת המדוקדקת אותו עורכים לכתב היד עמיתים בכירים למקצוע, בטרם ימליצו על פרסומו. מעט ממאמריו המדעיים של גארדנר, שזכו לתהליך הקולגיאלי של בחינה וביקורת ע\"י עמיתים מתחום הפסיכיאטריה, מופיעים בירחונים מדעיים שוליים כמו \"בעיות בהתעללות בילדים\", או \"הירחון לחקר הפדופיליה\". אף מאמר שלו לא פורסם בירחוני האיגודים המדעיים של הפסיכולוגים או הפסיכיאטרים בארה\"ב, העוסקים ביצירה מבוקרת של ידע מיינסטרימי או חדשני בתחום. מרבית מאמריו, שזכו ל-peer review  הופיעו בירחונים מקצועיים של עורכי דין ומשפטנים, העוסקים בדיני משפחה, כמו \"הירחון לגירושין ונישואין מחדש\", או \"הירחון של עוה\"ד לענייני משפחה מניו ג\'רסי\". בין השאר פירסם גארדנר ספר הנקרא \'TSM-BDM : ספר העזר להבנת ה – DSM\'. הספר, בו נדונה גם תסמונת הניכור ההורי, מובא בבתי המשפט ע\"י מומחים לתסמונת, כהוכחה לכך, שהתסמונת, אכן, תקפה. 

במחקריו הרבים מבקר גארדנר שלושה אספקטים של המערכת להגנת הילד: פדופיליה, התעללות מינית, וניכור הורי. 

גארדנר טוען, שלכולנו, ללא יוצא מן הכלל יש נטיות פדופיליות. לילדים יש נטיות פדופיליות המפתות את המבוגרים. הוא ממליץ להורים ולאנשי חינוך לעזור לילדים להדחיק את נטיותיהם הפדופיליות רק מגיל ההתבגרות ואילך. לדבריו, אם בוחנים את הפדופיליה באספקלריה היסטורית, היא אינה אלא סוג נורמטיבי של התנהגות. לכן, טוען הפרופסור הקליני, שמערכת הענישה המשפטית והחברתית של פדופילים כבדה בהרבה מכובד המעשה הפדופילי עצמו. 

גארדנר תכנן סולם לאמינות עדויות של ילדים, הטוענים שהתעללו בהם מינית. הסולם אינו מבוסס על נתונים בעלי תקפות מדעית, ולכן אינו מקובל על אנשי מחקר בריאות הנפש, אלא רק על משפטנים ופסיכולוגים המעידים בבתי משפט. כמו כן הוא טוען, כי מרבית הדיווחים של מבוגרים, המספרים על התעללות מינית בילדות, הם שקריים. לגבי דידו, הורים או מבוגרים אחרים, כמו, למשל, כמרים, המלטפים את אברי המין של הילדים והילדות שתחת חסותם, מבטאים ביטויים נורמאליים של חום משפחתי ואהבה. בעדות מומחה שנתן במשפט במדינת יוטה ב- 1997 (תיק ראגין נגד ג\'נסן), המליץ לאם להגביר את האנרגיה המינית שלה באמצעות ויברטור. תיגבור זה, טען, יפחית את הצורך של בעלה לפנות אל בתם הקטינה למען סיפוקו המיני. לטענתו, גילוי עריות הוא מכניזם יעיל של סוציאליזציה בתוך המשפחה לחיי מין בוגרים בעתיד מחוצה לה.

התיאוריה של גארדנר על תסמונת הניכור ההורי, אותה התחיל להגות באמצע שנות ה- 1980, צומחת על קרקע פורייה זו של מחקריו הקודמים על הפדופיליה ועל ההתעללות המינית בילדים. לטענתו, עדיף לילד להיות במשמורת של הורה בעל נטיות פדופיליות מוכחות (בד\"כ האב), מאשר להיות במשמורת הורה, המנכר את הילד מההורה האחר (בד\"כ האם). גארדנר ממליץ לפסיכולוג, האמור לאבחן את תסמונת ההתנכרות ההורית, להשתמש  בטכניקת שיחה אותה הוא מכנה \"קטיפה ונייר זכוכית\", כאשר הוא מראיין את האם ואח\"כ את הילדים. המילים בהם מגוננים על עצמם האם והילדים מהאלימות שובת הלב של הראיון, הנכפה עליהם הר כגיגית, מובאות אח\"כ נגדם בחוות הדעת או בעדותו של המומחה בפני בית המשפט. כך מוכיח המומחה את קיומה של התסמונת.

גארדנר כותב, שללא הסכמת השופט לתפקד כמשת\"פ של האב, לכאורה למען טובת הילדים, אין ניתן לאבחן את התיסמונת, ולטפל בה. רק לבית המשפט היכולת לצוות על האמהות להפסיק את המניפולציות שהן עושות על ילדיהן. פסיכולוגים, הרוצים לטפל במשפחות הסובלות מניכור הורי, וחושבים, שיוכלו לעשות זאת מבלי להתמנות ע\"י השופט, ולקבל צ\'ק פתוח ממנו לעשות ככל העולה על רוחם, נכשלים. לא זאת ועוד, כל עדות שהיא של האם והילדים בבית המשפט פסולה מראש. הילדים אינם דוברי אמת, עקב הסתת האם. האם בדרך כלל מסיתה את הילדים נגד האב, כי היא סובלת מתפקוד מיני לקוי, ומקנאה לכן באשת חיקו החדשה, המסוגלת לספק את דרישתו למין. גארדנר ממליץ למטפל מאסכולת הניכור ההורי ליידע את האם, שכל סירוב שלה לשתף עמו פעולה ידווח מיידית לשופט. קל וחומר, עם הדיווח לשופט ע\"י המטפל, על השופט להעניש את האם בקנסות או בכליאה, במידה והיא מסרבת להמשיך ולשאת בחוויית המפגש עמו. כך, לדבריו, יבינו ילדיה, שהיא אינה חפה מפשע. אם הילדים מתנגדים לאופן טיפול המערכת המשפטית באם, באמצעות הפסיכולוג שמינתה, על המערכת הזו להגדירם כחולי נפש, ולטפל בהם בהתאם. על האם ועל הילדים נאסר להיעזר במטפלים משלהם, שלא נבחרו עבורם ע\"י בית המשפט, כדי להתמודד עם האלימות של המערכת המשפטית על מטפליה. והנה, כפתור ופרח, הרי לנו סינדרום התנכרות הורית שניתן להוכיחו בבית המשפט.

טענות אלה, המשוללות כל בסיס עובדתי-מחקרי, התקבלו עד לאחרונה בבתי המשפט בארה\"ב. הן נדחו ע\"י בית המשפט רק אם הופיע בשם האם עורך דין מיומן, שהיו לו הרצון והזמן להתעמק בסוגיית גארדנר, ביחסה למקרה הספציפי אותה ייצג, והכוח לדרוש מן השופטים את הזמן הרב הדרוש לחקירה נגדית מקיפה של הפסיכולוג אותו מינה בית המשפט לטפל בילדים המוסתים ובאם המסיתה. בעקבות גלי התאבדויות של ילדים שפוטי גארדנר, ושיעורי תמותה גבוהים של אמהות שפוטות גארדנר, החלו להתארגן בשנתיים-שלוש האחרונות בארה\"ב קבוצות פעולה נגד טיעוניו. קבוצות אלה משלבות את מיטב החוקרות באוניברסיטאות העילית בתחומי המשפט, הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, ושאר המדעים העוסקים בחקר המשפחה, עם מבוגרים, שכילדים נפגעו מפסיקה על פי רעיונות העיוועים שלו, ועם אמהות, שאיבדו את ילדיהם לגארדנר. עורכות דין מן השורה הראשונה התנדבו לייצג משפטית אמהות המואשמות בתסמונת הניכור ההורי בעירעורים לערכאות גבוהות. הן גם הגישו תביעות ייצוגיות נגד מטפלים ונגד עדים מומחים לבריאות הנפש בסגנון גארדנר, ששללו מילדים מוכים ואנוסים את אימותיהם. כמו כן הוגשו תביעות ייצוגיות נגד אירגונים האמורים לחסוך לאבות דמי מזונות בתואנה הליבראלית של \"אבות למען הורות שווה\", המפעילה העיקרית של טענת הניכור ההורי. מספר גדל והולך של שופטים אמריקאים בבתי דין למשפחה חושש כיום מהכנסת טיעונים בנוסח גארדנר אל בית המשפט. כמה מהם אף איבדו את כסאם בגללו. אחרים הקדימו תרופה למכה, ויצאו לפנסיה מוקדמת. כתגובה על התארגנויות אלה, הקים משרד יחסי הציבור המייצג את גארדנר, וממוקם בכתובת של הקליניקה הפרטית שלו, אתר אינטרנט, העונה בצורה פרטנית על כל השמצה נגדו. גם התשובות אינן מבוססות על מחקרים אמפיריים בעלי תוצאות תקפות.

ובקלושמרל שלנו?  ישראל מאמצת אל חיקה ללא סייג אופנות וטרנדים אמריקאיים. כך נעשה גם במשנתו של גארדנר. חסידו הגדול של הפרופסור הקליני היה כבוד השופט חיים פורת מבית המשפט המחוזי בתל אביב. בראשית שנות ה- 1990 החל פורת להשתמש בתסמונת הניכור ההורי כביסוס להחלטותיו על הוצאת ילדים מחזקת האם והעברתם אל האב. פרופ\' פטרישיה וויליאמס, מביה\"ס היוקרתי למשפטים של אוניברסיטת קולומביה, הוכיחה, שהגישה השיפוטית האמריקאית לגבי ילדים תופשת אותם כסוג של קניין. במקרי גירושין, מחולקות הזכויות על הילדים-כקניין יחדיו עם שאר זכויות הקניין של החפצים שצברו האב והאם בימי נישואיהם. לכן מזה שנים מסרבת ארצות הברית לחתום על האמנה הבינלאומית לזכויות הילד. גישה זו הפוכה מן הגישה המערב אירופאית, הרואה בילד ישות בעלת רגשות ודעות משלה, הזקוקה, לכן, לזכויות משלה. השופט פורת דגל באסכולה האמריקאית, ולכן מצא את גארדנר כמשרת את הפילוסופיה השיפוטית שלו. 

בפסקי דינו העוסקים בניתוק הקשר של האם עם הילדים עקב איבחונה כלוקה בתסמונת הניכור ההורי מרבה פורת לצטט מאמר מ- 1995, שכתבו הד\"ר זאב ברגמן מן המכון לטיפול משפחתי בירושליים, והד\"ר אליעזר ויצטום, שהיה אז עמית במרכזים  לבריאות הנפש בבאר שבע  ובצפון ירושליים, והיום מלמד באוניברסיטת הנגב. המאמר התפרסם בירחון המדעי הפסיכולוגי \"שיחות\". כל חוקר, שעבר את תהליכי ה- peer review כדי לפרסם מאמר בירחון מדעי בינלאומי, תמה כיצד, ואם בכלל, צלח מאמר זה את תהליך הבחינה הביקורתית של עמיתים בכירים למקצוע. המאמר התפרסם ב- 1995, אך מרבית הביבליוגרפיה הפסיכולוגית-מדעית עליה הוא מבוסס (למעט פסקי דין של פורת ושופטים ישראליים אחרים)  היא של מאמרים משנות ה- 1980. בירחוני היוקרה חולפות להן בד\"כ שנתיים מיום קבלת ההודעה, שהמאמר עבר בהצלחה  את תהליך ה- peer review, ועד ליום פרסומו בדפוס. אם כך, מרבית המאמרים עליהם נשענים ברגמן וויצטום אינם עדכניים. קל וחומר, כל המאמרים והספרים המצוטטים במאמר של ברגמן וויצטום הם של גארדנר וחסידיו. אף אחד מן המאמרים אותם מצטטים ברגמן וויצטום אינו מופיע בירחון מדעי יוקרתי או בספר אקדמי, המכתיב את סדר היום של הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה. לא זו אף זו, החומר האמפירי הדל עליו מתבססים הכותבים כולל תיאורים והגיגים על שני מקרים השייכים לנסיונם הקליני בלבד. אולי חשש כבוד השופט פורת מן ההילה המדעית המתלווה לספרים המתפרסמים בהוצאה פרטית שבהרי הקאטסקיל של ניו ג\'רסי, בבואו להסתמך עליהם, כאשר הוא מחליט לנתק אם מילדיה, ולשלחם מיידית אל האב. לכן גייס לעזרתו צמד מטפלים בעלי הילה מחקרית מקומית, שהצליחו \"להשחיל\" מאמר על טרנד אמריקאי לתוך ירחון מקצועי בעברית. אך בסיכום מאמרם מודה צמד זה בעברית, ש\"פיתוח נושא זה מצריך מחקר אמפירי שלא נעשה עדיין.\" 

גם האקולוגיה האיזורית של המומחים הפרטיים, אותם ממנים בתי המשפט למשפחה כדי לאבחן אם וילדיה כלוקים בתסמונת ניכור הורי, מעלה תמיהות. הקליניקות שלהם ממוקמות בעיקר בין הוילות של רעננה לוילות של הרצליה פיתוח. נגד כמה מהם הוגשו תלונות לבית המשפט בעוון הפקעת מחירים. מאידך, ישראל היא אחת מן המדינות היחידות בעולם המערבי בה אימהות, שאינן עוסקות במקצועות חפשיים, יכולות לזכות בתסמונת גארדנר ולאבד את החזקה על ילדיהם חינם אין כסף. לשירותי הרווחה בישראל מסורת מפוארת של הוצאת ילדים בני אוכלוסיות חלשות מהביית, מימי היעלמות ילדי תימן ועד ימי הפנימיות לילדי אתיופיה. עובדי מערכת הרווחה ממהרים להכניס קטינים, שאמהותיהן גרושות ומעוטות יכולת, אל הסד המשפטי של \"קטין נזקק\", כדי להמשיך ולתחזק את תשתית המוסדות לילדים במצבי חירום. מוסדות אלה הוקמו בארץ בשנות ה- 50, כאשר המדינה החליטה לשטר את אוכלוסיית המהגרים אליה באמצעות חדירה גסה של רשויותיה אל תוך המרקם העדין של חיי המשפחה. השימוש בתסמונת האפנתית של הניכור ההורי מאפשר לשופטים להמשיך ולפרנס מוסדות אלה ע\"י הכרזה על קטינים כ\"נזקקים\", ולכן במצבי סיכון הדורשים הרחקה מן האם, והעברה אל האב עם שהות במוסד כתחנת ביניים. מערכת הרווחה שליד בתי המשפט משתמשת בתסמונת הניכור ההורי כעוד אמצעי המאפשר להמשיך ולתפעל את המערכת האנכרוניסטית של פנימיות משרד הרווחה, כמו במקרה של השבוע שעבר. 

בהתחשב בכך, שתסמונת הניכור ההורי היא עורבא פרח מדעי, לא נותר לחוקרי המשפחה המודרנית אלא לתמוה על כך, שבית המשפט העליון הנאור, השוכן בהיכלי שיש רמים ונעלים ממהיכלי השן האקדמיים, נותן לה גושפנקא חוקית. אני תקווה, שבטרם ייכנס כבוד הנשיא אהרון ברק את הפאנל המורחב, שידון שוב בסוגיית הרחקת ילדים משגשגים מאמם בעוון התסמונת, יטריח את עצמו כבוד הפרופסור אהרון ברק לבדוק את ציציות הפרופסור הקליני גארדנר, שהגה את התסמונת כפועל יוצא מהגיגיו המקוריים על היעדר הצורך של החברה ומערכת המשפט להגן על ילדים מפדופיליה ומהתעללות מינית.


סמדר לביא קיבלה את הדוקטורט שלה באנתרופולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ב 1989, ואת והפרופסורה שלה באנתרופולוגיה ותיאוריה וביקורת מאוניברסיטת קליפורניה, דייוויס, ב 1994. ספרה הראשון, \"הפואטיקה של כיבוש צבאי\" (1990, בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קליפורניה) הוא רב מכר אקדמי. הספר זכה בפרס ויקטור טרנר של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית, ועבודת הדוקטוראט עליה בוסס זכתה בפרס האגודה לחקר המזרח התיכון.  ספרה השני של לביא הוא \"יצירתיות/אנתרופולוגיה\" (1993, בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קורנל). ספרה השלישי, \"עקירה, גלות, והגיאוגרפיה של הזהות\" (1996, בהוצאת הספרים של אוניברסיטת דיוק) הפך גם הוא לרב מכר אקדמי. לביא גם נמנית עם האנתרופולוגים הבודדים, שמאמריהם הופיעו במוסף הספרותי היוקרתי של ה\"לונדון טיימס.\" כל מאמריה המדעיים של לביא הופיעו בירחונים מדעיים מובילים בעלי תהליכי peer review  קפדניים, כמו אלה, של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית או של האגודה האמריקאית לחקר המזה\"ת.