איפה השקלים כולם?, posted by nrothman, [128.135.231.29], June 13, 2002 - 00:39. Viewed 3 times.
מידע משתמשטקסט
nrothman
(116 posts total, last post: August 13, 2002 - 21:50)
איפה השקלים כולם?
מאת דפנה לויט
פורסם במקור: יוני 2002
http://www.gush-shalom.org/archives/economy.html
תרגמה מאנגלית: נטלי רוטמן

מנהיגות כלכלית אחראית מציבה מגבלות חמורות. היא כופה מגבלות רבות על מקבלי ההחלטות ודורשת מהם לבחון בקפידה את ההשלכות של מעשיהם ולתכנן בהתאם. אחריות כלכלית אמורה למנוע את הוצאת חלק הארי של כלל התקציב הלאומי על השאיפות הצבאיות הנפוליאוניות של מנהיג או סיעה כלשהם. יתרה מזאת, מנגנון דמוקרטי מובנה – ההצבעה – אמור להבטיח שממשלות לא תתעלמנה מרווחתם הכלכלית של מצביעיהן. אולם ישנן דרכים להימנע מהדרישות הפיננסיות המפרכות של אחריות כלכלית.. מנהיגותנו בישראל שיכללה להפליא את אמנות ההימנעות מאחריות פיסקלית בטפחה את המיומנויות אותן פיתחו כל מנהיגינו במהלך הקריירות הצבאיות המזהירות שלהם, היינו טקטיקות ההסחה. הוראות השימוש (המוענקות בחשאי לכל פקידי הממשלה הבכירים לאחר סיווג ביטחוני קפדני) ממירות טקטיקות אלה למונחים פוליטיים באופן הבא: "התמקד בפחד הלאומי ונצל אותו, עורר בהלה על-ידי פרסום אזהרות קודרות חוזרות ונשנות על התקפה וודאית, ערפל את המציאות ומקד את תשומת הלב הלאומית בסכנת ההכחדה המיידית. סמוך על העובדה שמספרים וחישובים כלכליים הם עניין משעמם ובלתי מובן ברובו. אם המצביעים מבוהלים דיים וחרדים לסיכוייהם לשרוד, הם יתמכו בך כל הדרך לפשיטת רגל לאומית. אם מיישמים טקטיקות אלה כהלכתן, כל התנגדות להוצאות צבאיות נתפסת כבלתי-פטריוטית והמנהיגות הצבאית תובטח לפרק הזמן הדרוש לשכתוב ההיסטוריה."

לאחר מספר שנים של ביצועים מרשימים, הצמיחה בכלכלת ישראל בשנת 2002 צפויה להגיע לדרגה הנמוכה ביותר מאז שנות השבעים. החוב הממשלתי אמור להגיע ל- 98% מהתל"ג (ארגנטינה, חכי לנו!) והגירעון הממשלתי לעלות על 6% (בעוד שהסכמי מאסטריכט מגבילים גירעון תקציבי של מדינות למקסימום של 3%). אולם המשבר הכלכלי הנוכחי לא נוצר בן לילה. מבצע חומת מגן, שהחל במרס 2002, אינו האחראי הבלעדי לכלכלה העגומה ולתחזית הקודרת – אף שהוא לבטח לא סייע למצב. הדו"ח האחרון של בנק ישראל (אוקטובר 2001 עד מרס 2002, באתר בנק ישראל) מייחס חלק ניכר מההידרדרות הנראית לעין כעת למאמץ הצבאי, לגיוסם של עשרות אלפי חיילי מילואים, לירידה בתוצר ובביקושים מקומיים שבאו בעקבותיה, להשפעת אי-הוודאות הגוברת על השקעות, לירידה הברורה ברווחים מתיירות וללחץ הגובר בהתמדה על התקציב. עם זאת, ההסתחררות מטה החלה למעשה הרבה לפני המלחמה הבלתי-נמנעת הנוכחית. מדדי ירידה היו גלויים לכל עין כבר בנתונים הרשמיים לשנת 2001. תיירות – ירידה של 50.1%; כניסת עולים – ירידה של 27.8%; התחלות בנייה – ירידה של 31.3%; תפוקה תעשייתית – ירידה של 15%; מכירות של חברות מסחריות – ירידה של 24%; ייצוא – ירידה של 11%. פוליטיקאים המתחרים על פופולריות מבית ותמיכה בינלאומית מנצלים את הנתונים האלה כדי להדגיש בפנינו את הנזק שגרמה האינתיפדה – שאנו קורבנותיה החפים מכל פשע.

אולם חשוב לציין שהצמיחה המרשימה של ישראל בראשית שנות התשעים (מדריד? אוסלו? חזון השלום?) נעצרה למעשה אחרי 1996, בדיוק בזמן ששאר העולם שגשג. הכיווץ הכלכלי כאן החל בזמן ממשלתו של נתניהו, כאשר ההוצאות הצבאיות החלו להאמיר שוב לעבר רמת 20% מהתל"ג, לאחר שעמדו על 10% - רמה נוחה ורווחית הרבה יותר מבחינה כלכלית – כאשר נראה שהשלום בפתח. אין זה מקרה שתקופת הצמיחה הגבוהה ביותר של ישראל חפפה לתקופת האופטימיות הגואה לקראת שלום והוצאות צבאיות נמוכות יותר. עתה, משגווע חזון השלום, הנזקים הנוכחיים כוללים ירידה משמעותית בהשקעה זרה ישירה בישראל, משיכת תיקי השקעות, והפסדים של מיליארדי דולרים בערכן על הנייר של חברות היי-טק ישראליות הנסחרות בבורסות בינלאומיות. מעבר לנזק שאינו ניתן למדידה שפסימיזם גורם להשקעות ולצמיחה, את עלויות המלחמה צריך לשלם הציבור הישראלי, הניצב בפני מסים גבוהים יותר, שיעורי ריבית ואינפלציה מאמירים, ואבטלה גוברת.

ככלל, ניתן לחלק את עלויות המלחמה לשלוש קטגוריות עיקריות: הוצאות מיידיות, ירידות או הפסדים בהכנסות ממשיות ואובדן הזדמנויות כלכליות. בעוד שיש ביכולתנו לחשב את מרבית הקטגוריה הראשונה וחלק מהשנייה, הקטגוריה השלישית יקרה יותר לעין שיעור. היא כוללת את כל ההשקעות שהועברו למקום אחר, כל המשרות שיכלו להיווצר, כל הפיתוח האזורי הפוטנציאלי שהלהיב כל כך את שוקי המטבע ופיתה את כל חברות ההיי-טק הגלובליות כאשר השלום נראה בפתח. היא כוללת את כל ההכנסות ממסים שיכלו לזרום לשירותי הבריאות הממשלתיים, למערכת החינוך, לתשתיות וליצירת מקומות עבודה חדשים. היא כוללת את התוצרת והיצירתיות של כל החיילים השומרים במחסומים הרבים והמתרבים בהתמדה; את כל השעות שיכלו לשמש לצמיחה במקום להריסת בתים, פינוי אזרחים והריסת יבולים.

וכעת, כשהכלכלה עומדת על סף צניחה באופן כה מסוכן, תהליך קבלת החלטות אחראי הוא חיוני. אולי זו הסיבה שהממשלה החליטה זה עתה לבנות גדר באורך 75 ק"מ לאורך גבול שישראל סירבה בהתמדה להגדיר, כולל 11 ק"מ סביב ירושלים. גדר זו אמורה להגן עלינו מפני מעשי טרור עתידיים. לו היתה אמת בדבר, היתה אכן דחיפות בבנייתה. הערכות שמרניות בדבר עלות בניית הגדר ומנגנוניה החשמליים עומדות על מיליון דולר לקילומטר, הוצאה זניחה לו היה ביכולתה למנוע את התגברות האלימות. עלות זו לבטח נמוכה בהרבה מהפלישות החוזרות לשטחים הכבושים והאפשרות של כיבוש מחדש של השטח כולו. אולם השקעה זו עומדת בסתירה מוחלטת למחיר הגבוה הרבה יותר ששילמנו מאז 1967 ושהיתה ועודנה מכשול ליעילותו של כל אמצעי הגנה פיזי שנבחר להקים. זהו מחירן ההרסני של ההתנחלויות. רק בשבוע שעבר, תקציב של 100 מיליון ש"ח אושר על-ידי ועדת הכספים לשורת תכניות המיועדות להתנחלויות: 10 מיליון ש"ח לבניית 20 יחידות דיור, 3 מיליון ש"ח לפיתוח תשתיות להתנחלות אחת והשאר לשורת תכניות חינוכיות בעיקרן. עלויות אלה מיועדות לשכן מתנחלים חדשים שיגבירו את הכעס ויוסיפו דלק לזעם הלוהט בלאו הכי. במהלך השנים בהן התחייבה ישראל באופן רשמי שלא להרחיב את ההתנחלויות, 200,000 ישראלים יהודיים שוכנו בנוחות רבה בשטחים הכבושים. הם קיבלו הנחות מס נדיבות ופיתויים פיננסיים רבים. דרכים נבנו עבורם ואז נבנו מחדש כדי לספק הגנה גבוהה יותר מפני ההתגברות הבלתי מובנת בהתקפות טרור. מים, חשמל, וכל שאר התשתיות סופקו להם, תוך התעלמות מופגנת משכניהם המקופחים והכבושים שלא נהנו ממותרות כגון מים זורמים וביוב.

עלותן האמיתית של ההתנחלויות לכלכלתנו עצומה, אף שלא ניתן לחשבה. רק על סמך הנתונים לעיל ניתן להסיק שהן עלו לנו מיליארדים באובדן הזדמנויות ובהשקעה מוטעית. בכך אפילו לא התחלנו להעריך את העלות בסבל, אבל ופחד שנצברו במהלך שנות הסכסוך המתמשך. המחשבה האיומה מכל אינה רק שלמנהיגות שלנו אין שום מוצא מההידרדרות המואצת לסטטוס של עולם שלישי (או גרוע מזה), אלא שהיא מעודדת זאת. אחרת מדוע היא ממשיכה לדבר על שלום ולהסית למלחמה, להבטיח ביטחון ולעודד אלימות, לשלם עבור גדר ולהמשיך לבנות מחוצה לה?

דפנה לויט מלמדת קורסים על שווקי ההון של אסיה בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון.

Where Have All our Shekels Gone?

Daphna Levit

June 2002

Responsible economic leadership is severely restrictive. It imposes many limitations on decision-makers and requires them to carefully consider the consequences of their actions and to plan accordingly. Economic responsibility is supposed to prevent the spending of a major share of the entire national budget on the Napoleonic military ambitions of any individual leader or faction. Moreover, a built-in democratic mechanism – the vote - is supposed to ensure that governments do not disregard their voters’ economic well-being. There are, however, ways to avoid the grueling financial demands of economic government. Our leadership in Israel has truly refined the art of Avoiding Fiscal Responsibility by cultivating skills mastered by all our leaders during their uniformly heroic military careers, namely diversion tactics. The instruction manual (secretly awarded to all senior government officials with high security clearance) converts these tactics into political terms in the following manner: “Focus on and exploit national fear, whip up frenzy by issuing continuous and ominous warnings of imminent attacks, obfuscate reality and concentrate national attention to an immediate threat of extinction. Rely on the fact that economic numbers and accounts are boring and largely incomprehensible. If the voters are sufficiently terrified and anxious about their prospects for survival, they will back you all the way to national bankruptcy. If these tactics are properly implemented, any opposition to military spending is perceived as unpatriotic and the military leadership is secured for the time required to rewrite history.“

Following several years of robust performance, Israel’s economic growth in 2002 is expected to reach its lowest level since the 1970’s. Government debt is now expected to reach 98% of GDP (Argentina, here we come!) and the government deficit to exceed 6% (while the Maastricht Agreement limits state budget deficits to a maximum of 3%). But the current economic crisis was not created overnight. Operation Defensive Shield, launched in March 2002, was not solely responsible for the bleak economy and gloomy prognosis – although it certainly did not help matters. The Bank of Israel’s most recent report (October 2001 to March 2002, BOI website) attributes much of the presently visible deterioration to the military effort, to the recruitment of tens of thousands of reserves soldiers, to the consequent decline in domestic output and demand, to the effect of escalating uncertainty on investment, to the evident decline in revenues from tourism and to the ever-increasing demands on the budget. However, the downward spiral actually started well before the current Unavoidable War. Indicators of decline are fully visible in the official numbers for the year 2001: Tourism – down 50.1%; Immigration – down 27.8%; Housing Starts – down 31.3%; Industrial Firms’ Output – down 15%; Commercial Firms’ Sales – down 24%; Exports – down 11%. Politicians competing for domestic popularity and international approval, use these numbers to impress upon us the damage inflicted upon us by the Intifidah – of which we are entirely innocent victims.

However it is significant to note that Israel’s high growth in the early 1990’s (Madrid? Oslo? The prospect of Peace?) actually came to a halt after 1996, just as the rest of the world boomed. The economic contraction here began during the Netanyahu government when military expenditures started to climb back up to the 20% of GDP level, from the much more economically comfortable and profitable level of 10%, which is where they were when peace seemed almost attainable. It is no accident that Israel’s highest growth period coincided with mounting optimism for peace and lower military spending. Now that the prospect for peace has faded, current damages include a significant decline in direct foreign investment in Israel, withdrawals of portfolio investments, and the loss of billions of dollars in the paper value of Israeli hi tech companies listed on foreign exchanges. Beyond the immeasurable detrimental impact of pessimism on investment and growth, the costs of war have to be paid by an Israeli public who face higher taxes, higher interest rates and inflation, and rising unemployment.

On the whole, we can divide the costs of war into three broad categories: outright expenses, declines or losses in real earnings and loss of economic opportunities. While we may be able to calculate most of the first and some of the second, the third category is immeasurable and significantly more expensive. It includes all the investments that went elsewhere, all the jobs that could have been, all the potential regional developments that so excited the capital markets and enticed all the global hi-tech companies when peace was looming. It includes all the tax monies that should have gone into improving the National Health Service, the education system, the infrastructure and the creation of new jobs. It includes the product and creativity of all the soldiers standing guard at the numerous and perpetually expanding roadblocks (“makhsomim”); all the hours that could have been used for growth rather than house demolitions, eviction of civilians and destruction of crops.

And now, with the economy so precariously poised for a plummet, responsible decision-making is vital. Perhaps that is why the government has just decided to build a 75 km fence along a border Israel has consistently refused to define, including 11 km around Jerusalem. This fence is supposed to secure and protect us from future acts of terror. If that were true its creation would indeed be urgent. Conservative estimates for the construction of the fence and its electronic mechanisms are $1 million per km., an insignificant expense if this could prevent the escalating violence. It is certainly much less costly than the recurring incursions into the occupied territories and the prospect of re-conquering the entire area. But this investment presents a glaring contradiction to the much higher cost that we have been paying since 1967 that has been and continues to undermine the effectiveness of any protective physical barrier we may choose to erect. It is the insidious cost of the settlements. Just last week, a budget of 100 million shekels was approved by the finance committee for a variety of programs intended for the settlements: 10 million shekels for the construction of 20 housing units, 3 million shekels for the development of infrastructure for one settlement and the remainder for a variety of mostly educational programs. These are costs intended to house new settlers who will augment the anger and add more fuel to the already blazing rage. Over the years that Israel was officially committed to not expanding the settlements, 200,000 Jewish Israelis were very comfortably housed in the occupied territories. They were given generous tax reductions and multiple financial incentives. Roads were built for them and then rebuilt to provide more security from the incomprehensible surge in the number of terrorist attacks. Water, electricity and all other infrastructure facilities were provided for them, in unabashed defiance to their long deprived and occupied neighbors who had no such luxuries as running water or sewage.

The real cost of the settlements to our economy are prohibitive, although incalculable. Just with the numbers provided above one could extrapolate that they have cost us billions in lost opportunities and in misdirected expenditures. This does not even begin to approach the costs of anguish and grief and fear that have accumulated over the years of on-going conflict. The most horrendous thought of all is not only that our leadership has no way out of this accelerating descent into third world (or worse) status, it actively encourages it. Why else would it continue to speak of peace and provoke war, promise security and encourage violence, pay for a fence and continue to build outside it?

--------------------------------- Daphna Levit teaches courses on the capital markets of Asia in the Ben-Gurion University Business School.


20 6
  • תשובות להודעה זו
     מישהו יכול לתרגם את זה? yulieJune 12, 2002 - 16:36
    nrothmanJune 13, 2002 - 00:15
    nrothmanJune 13, 2002 - 03:41
    nrothmanJune 13, 2002 - 17:12
    איפה השקלים כולם?nrothmanJune 13, 2002 - 00:39
    nrothmanJune 13, 2002 - 00:40
     natalie and all the rest johhnyJune 13, 2002 - 00:53
    nrothmanJune 13, 2002 - 01:37
    yulieJune 13, 2002 - 11:48
    ענה להודעה | חזרה לפורום | Forums Overview
    Forums Overview | היכנס | הירשם | אבדה הססמא? Cyphor (Release: 0.19, PHP 4.3.2)