התלבטות, posted by nrothman, [128.135.229.187], June 10, 2002 - 19:25. Viewed 8 times.
מידע משתמשטקסט
nrothman
(116 posts total, last post: August 13, 2002 - 21:50)
תרגמתי עכשיו מאמר של פרופ' להיסטוריה אפריקאית שמשווה בין המקרה הישראלי-פלסטיני למאבקי דה-קולוניזציה באפריקה במאה ה-20. המאמר קצר ומציג השוואה מעניינת (לא מקורית במיוחד, אבל רק לעתים רחוקות שומעים עליה בארץ בכל מקרה). הבעיה היא במשפט האחרון של המאמר, בו אופציית ה"מדינת כל אזרחיה" מוצגת, כצפוי, כסכנה "קיצונית". האם שווה לפרסם בכל זאת? מה דעתכן/ם?

אם מחליטים לפרסם, שימו לב שאין לינק למקור, כיוון שהאינטרנשיונל הרלד טריביון לא נותן לינקים יציבים למאמרי ארכיון. צריך ללכת לאתר ולחפש לפי מילות מפתח. אם מפרסמים, כדאי להעלות גם את האנגלית.

-------------------
מדובר בדה-קולוניזציה, כמו באפריקה
מאת רוברט ל. טיגנור
פורסם במקור ב-17 במאי 2002, אינטרנשיונל הרלד טריביון
http://www.iht.com
תרגמה מאנגלית: נטלי רוטמן

ליבו של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי נוגע לעצמאות פוליטית ולסיומו של סטטוס קולוניאלי. המאבק הפלסטיני הוא חלק מתנועה של עמים קולוניאליים בסוף המאה ה-20 להפוך למדינות-לאום עצמאיות.

רק לעתים נדירות מתארים את ישראל כמדינת מתנחלים בדומה לקולוניות לשעבר אלג'יריה, קניה, רודזיה הדרומית, אנגולה, מוזמביק או דרום אפריקה של תקופת האפרטהייד. הציונים מתעקשים על זכותה ההיסטורית של ישראל על פלסטין. אך למעשה כוחה האימפריאלי של אירופה הוא שאיפשר את הקמתה של ישראל.

החל מהצהרת בלפור ב-1917, הבריטים קידמו את התנחלותם של יהודים אירופאים בפלסטין בדומה לאופן בו מדינות קולוניאליות עודדו מתנחלים להגר לאפריקה. אם נחשוב על פלסטין כמדינת מתנחלים הדומה למדינות המתנחלים האירופאיות באפריקה, הסכסוך המחריד הנוכחי לובש מאפיינים מוכרים. הדרך לעצמאות במדינות המתנחלים באפריקה היתה עקובה מדם, והתאפיינה תמיד במעשי טבח ותעמולה מוגזמת מכל הצדדים. המתנחלים שנתמכו על-ידי אירופה באפריקה הקולוניאלית היו בתחילה מאורגנים פוליטית טוב יותר מאשר הקבוצות הלא-אירופאיות לצדם, אולם הקבוצות הלא-אירופאיות הדביקו את הפער. הן התעקשו על זכותן להגדרה עצמית. בכל המקרים, היעד של עצמאות מדינית אותו אימצו לאומנים באיחור מסוים דרש התערבות חיצונית.

בקניה, אלג'יריה, מוזמביק ואנגולה, שהיו עדיין תחת שליטה קולוניאלית אירופאית מלאה כאשר פרצה האלימות, מתנחלים אירופאים התנגדו בתקיפות לחלוקת הכוח. הם האמינו שהם עומדים בפני יריבים בלתי-מתורבתים. בסופו של דבר עייפו הצרפתים, הבריטים והפורטוגזים מלהגן על האינטרסים של המתנחלים והעניקו עצמאות ללאומנים.

ברודזיה הדרומית/זימבבואה ובדרום אפריקה, התנאים הפוליטיים דמו לאלו בפלסטין הכבושה היום. בשני המקרים נדרשה התערבות חיצונית כדי לממש את היעדים הפוליטיים של האוכלוסיה השחורה משוללת הזכויות.

שום שליט אימפריאלי רשמי לא היה בנמצא כדי לשאת ולתת על העברת השלטון, כך שהמורדים פתחו בלוחמת גרילה ופנו לקהילה הבינלאומית. אמברגו על רודזיה הדרומית ולחץ בינלאומי על דרום אפריקה, בשילוב עם תנועות לאומניות תקיפות מבפנים, הביאו לבסוף לעצמאות ולשלטון הרוב.

הלקח ממאבקי העצמאות באפריקה הוא שבעוד שלאומנים יכולים להפוך את חייה של האוכלוסיה המתנחלת לאלימים, ולעתים קרובות לבלתי נסבלים, הם אינם יכולים להצליח בכוחות עצמם. כוחות חיצוניים חייבים לקבל את ההחלטות הקריטיות לעצור את שאיפות המתנחלים ולסייע לאוכלוסייה המקומית.

העניינים לא נגמרו בכי טוב למתנחלים האירופאים באפריקה הקולוניאלית. רבים ברחו מאנגולה, מוזמביק ואלג'יריה. אין ספק שתוצאות אלה מניעות פלסטינים מסוימים להאמין שההיסטוריה לצדם וכי הם עתידים לרשת לבסוף את כל פלסטין הקולוניאלית.

אולם לא כל המקבילות מצביעות לעבר תוצאה זו. קודם כל, הצעות לחלוקה של טריטוריות מתנחלים באפריקה בין אוכלוסיות אירופאיות ומקומיות מעולם לא נדונו ברצינות. הסדר של שתי מדינות היה אפשרות בפלסטין מאז שהבריטים הקימו שם מושבה. חשוב מזה, מתנחלים אירופאים באפריקה נכשלו מלשמור על תמיכת המעצמות. בניגוד להם, ישראל נהנית עדיין מתמיכה רחבה באירופה ובצפון אמריקה. היא נתפשת כישות פוליטית יציבה, מוסרית ודמוקרטית.

מאחר שהגורם החשוב ביותר במאבקים לאומיים אנטי-קולוניאליים בטריטוריות מתנחלים הוא אהדתן של המעצמות הגדולות, הפלסטינים ניצבים בפני מכשול עצום. הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הגיע לנקודה מכרעת. לחלוקת הארץ לשתי מדינות יש סיכוי להצליח. לראשונה, המשטרים הערבים באזור קיבלו בפומבי את הנוסחה של שתי מדינות. פלסטינים וישראלים מתונים תומכים בה.

יש לנצל את הרגע, כשהאמריקאים משמשים ככוח החיצוני החיוני לתיווך ולהתערבות, פן יתייצבו הקיצוניים בשני הצדדים עם חזונם למדינה אחת, בין אם ערבית-פלסטינית או יהודית, בכל שטחי פלסטין-ישראל.

רוברט ל. טיגנור הוא פרופסור להיסטוריה אפריקאית מודרנית באוניברסיטת פרינסטון. הוא המחבר של "קפיטליזם ולאומיות בשלהי האימפריה" (1998) וכותב ב- History News Service.


The Issue is Decolonization By Robert L. Tignor The International Herald Tribune May 17, 2002

At its core the Palestinian-Israeli clash is about political independence and ending colonial status. The Palestinian struggle is part of a late 20th century drive of colonial peoples to become sovereign nation-states.

Israel is rarely described as a settler state like the former colonial Algeria, Kenya, Southern Rhodesia, Angola, Mozambique or apartheid South Africa. Zionists insist on Israel's historic right to Palestine. But in fact it was Europe's imperial power that made Israel's creation possible.

Starting with the Balfour Declaration in 1917, the British promoted the settlement of European Jews in Palestine much as colonial states encouraged settlers to migrate to Africa. If we think of Palestine as a settler state similar to the European settler states in Africa, the present horrifying dispute takes on familiar characteristics. The roads to independence in African settler states were bloody, marked in every instance by massacres and inflated propaganda on all sides. The European-sponsored settlers in colonial Africa were at first better organized politically than the non-European groups alongside them, but the non-Europeans caught up. They insisted on their right to self determination. In all cases, the goal of statehood that late-developing nationalists embraced required outside intervention.

In Kenya, Algeria, Mozambique and Angola, still formally under European colonial rule when violence began, European settlers fiercely opposed power sharing. They believed that they faced uncivilized adversaries. Ultimately the French, the British and the Portuguese tired of defending settler interests and conceded independence to the nationalists.

In Southern Rhodesia/Zimbabwe and South Africa, political conditions resembled those in occupied Palestine today. Both required outside intervention to realize the political goals of the disenfranchised black populations.

No formal imperial ruler was available to negotiate the transfer of power. So what the rebels did was wage guerrilla warfare and appeal to the international community. An embargo on Southern Rhodesia and international pressure on South Africa, coupled with vigorous internal nationalist movements, eventually brought independence under majority rule.

The lesson from these African struggles for independence is that while nationalists can make life violent, often unbearable, for settler populations, by themselves they cannot succeed. Outsiders must make the critical decisions to curb the ambitions of colonial or external settlers and assist the indigenous population.

Things did not turn out well for the European settlers in colonial Africa. Large numbers fled Angola, Mozambique and Algeria. No doubt those outcomes inspire some Palestinians to believe that history favors them and that they will ultimately inherit all of colonial Palestine.

Yet not all the parallels argue for this outcome. In the first place, proposals for partitioning the settler territories in Africa between European and indigenous populations were never seriously discussed. The two-state arrangement has been an option in Palestine from the time the British established a colony there. Of greater importance, European settlers in Africa failed to maintain the support of the metropolitan powers. In contrast, Israel still enjoys widespread support in Europe and North America. It is seen as a viable, moral and democratic polity.

Since the critical factor in anti-colonial nationalist struggles in settler territories is the favor of the great powers, the Palestinians face formidable obstacles. The Palestinian-Israeli conflict has reached a critical moment. Partition of the land into two states has a chance to succeed. For the first time, the Arab regimes of the area have publicly accepted a two-state formula. Moderate Palestinians and Israelis favor it.

The moment has to be seized, with the Americans acting as the essential outside mediating and intervening power, lest the extremists on both sides come to the fore with their visions of a single state, whether Palestinian Arab or Jewish, encompassing the entirety of Palestine Israel.

Robert L. Tignor is professor of modern African history at Princeton University, the author of "Capitalism and Nationalism at the End of Empire" (1998) and a writer for the History News Service.
12 12
  • תשובות להודעה זו
     עומד לתרגם דו"ח שבועי נוסף ANTiADiJune 09, 2002 - 21:14
    • התרגום!!
    ANTiADiJune 11, 2002 - 14:54
    LiatJune 15, 2002 - 10:23
    ANTiADiJune 15, 2002 - 13:54
          • בודאי
    LiatJune 15, 2002 - 18:50
    ANTiADiJune 15, 2002 - 19:15
    LiatJune 14, 2002 - 14:37
    התלבטותnrothmanJune 10, 2002 - 19:25
    nrothmanJune 11, 2002 - 20:10
    guyJune 10, 2002 - 19:50
    nrothmanJune 10, 2002 - 20:00
    johhnyJune 10, 2002 - 23:24
    yulieJune 11, 2002 - 14:22
     ישראל הרסה שישה בתים במזרח ירושלים ANTiADiJune 12, 2002 - 02:53
    nrothmanJune 12, 2002 - 05:42
      • הערות לתרגום
    nrothmanJune 12, 2002 - 05:54
        • אני יכול להבטיח רק משהו אחד..
    ANTiADiJune 12, 2002 - 11:57
    ANTiADiJune 12, 2002 - 02:53
    ענה להודעה | חזרה לפורום | Forums Overview
    Forums Overview | היכנס | הירשם | אבדה הססמא? Cyphor (Release: 0.19, PHP 4.3.2)