נטלי - שכם, posted by Liat, [213.36.82.228], June 04, 2002 - 19:02. Viewed 4 times.
מידע משתמשטקסט
Liat
(79 posts total, last post: June 22, 2002 - 12:07)
תנאי חיים ובריאות במהלך הפלישה הישראלית לגדה המערבית: שכם
מאת ריטה ג'יאקמאן ואבו אל-לטיף חוסייני
16 במאי, 2002

הדו"ח הראשון עסק בתנאים בגדה המערבית. כאן, נתמקד בשכם. דיווחים שנכתבו על ידי עיתונאים, חוקרים ומוסדות באשר למה שאירע בתקופת הפלישה משלימים את ממצאי הסקר מבית לבית. הדו"חות הסטטיסטיים הבאים יכללו את הערים ג'נין, טולכרם ובית לחם. דו"ח סופי יסכם את הממצאים מהערים השונות וייספק תוצאות משולבות של כל הערים.
כמו ברמאללה/בירה, דו"ח זה מבוסס על סקר מבית לבית, אשר רואה משקי בית כיחידת הניתוח הבסיסית ומציע מדדים כמותיים שניתן להכלילם לכל משקי הבית ולאוכלוסית העיר, אשר מפקד ה-PCBS מ-1997 העריך ב-18,003 משקי בית ו-100,231 איש. הפלישה לשכם החלה ב-4 באפריל 2002 והסתיימה ב-22 בו. עם זאת, פלישות מחדש מעת לעת נמשכות עד ליום כתיבת דו"ח זה. במהלכן, הצבא הישראלי נכנס, הורס בתים ותשתיות, עוצר והורג מספר אנשים ועוזב. יש לציין שהבנק העולמי העריך לאחרונה את הנזק שנגרם במהלך הפלישה מחדש לגבה המערבית ב-361 מיליון דולר. אזור שכם זוהה כאיזור שנפגע בצורה החמורה ביותר. עלות התיקונים הוערכה ב-114 מיליון דולר.

שיטת המחקר
סקר זה מבית לבית נערך בעשרת הימים הראשונים של מאי 2002, מיד אחרי הסרת העוצר והנסיגה החלקית של הצבא הישראלי לפאתי העיר. נבחר מדגם מקרי מרובד המייצג את כל בתי האב בעיר, בעיקר בהסתמך על מיקום.

איסוף המידע
דגימה של 154 משקי בית נבחרה תוך שימוש במדגם אשכולות מרובד.

הכנסת המידע
ניתוח המידע התבצע תוך שימוש בתוכנת ACCESS ובמבנה בקרה המבוסס על שאלות סגורות. המידע נותח באמצעות תוכנת SPSS.

התוצאות
מאה חמישים וארבע ראשי משקי בית ובני בית בוגרים רואיינו. הגיל הממוצע של המשיבים היה 42. חמישים אחוז היו נשים. 15% לא ידעו קרוא וכתוב, 27% היו בעלי חינוך יסודי, 18% בעלי הכשרת ביניים, 25% בעלי חינוך תיכוני, 8% בעלי השכלה גבוהה, 6% בעלי תואר ראשון (שיעור נמוך באופן משמעותי מהשיעור של 20% אשר נמצא ברמאללה/בירה), ו-2% בעלי תואר שני ומעלה. יש להזהר בהשוואת נתונים אלה לנתוני ה-PCBS בגלל שהם מתייחסים לבני 10 ומעלה. עם זאת, במפקד זה נמצא שיעור של 6% שאינם יודעים קרוא וכתוב, 15% בעלי יכולת כזאת, 63% בעלי חינוך תיכוני ומטה, 6% בעלי חינוך על תיכוני, 9% בעלי תואר ראשון ו-9% בעלי תואר שני ומעלה.
גודל משק הבית הממוצע היה 6.22 איש למשק בית, שיעור נמוך יותר מאשר השיעור של 6.8 אשר נמצא ברמאללה אך גבוה יותר מהשיעור של 5.4 אשר דווח במפקד ה-PCBS ב-1997, תוצאה שכנראה מורה, גם כאן, על שינויים בהרכב משקי הבית כתוצאה מהפלישה מחדש. משק הבית הקטן ביותר בסקר זה היה מורכב משלושה אנשים והגדול ביותר מ-21. סך הכל, רק 15% היו מורכבים ממשפחה מורכבת (שלושה או יותר דורות המתגוררים יחד), גם כאן -- שיעור נמוך מאשר ברמאללה (28%), וגם נמוך מהשיעור שנמצא בשכם במפקד ה-PCBS ב-1997, אשר עומד על 23%.

תמורות במבנה המשפחה במהלך נסיבות יוצאות דופן
בבחינת הנתונים ביחס לתמורות במבנה המשפחה במהלך הפלישה מחדש, כאשר משפחות אירחו משפחות אחרות בעת העוצר והמצור כדי להגן עליהם מפני סכנה, וכשמשפחות עברו מאיזורים מסוכנים לאיזורים שנתפסו כפחות מסוכנים, אנו מוצאים תוצאות דומות לתוצאות שנמצאו ברמאללה/בירה. כאן 29% מהמשיבים ארחו משפחות וחברים במהלך הפלישה מחדש, כמעט אותו שיעור כמו ברמאללה/בירה (30%).
מבין אלה שדיווחו כי אירחו אנשים שאינם בני ביתם, שני שליש (כמו ברמאללה/בירה) דיווחו שאלה היו בני המשפחה המורחבת, עשירית אירחו שכנים (ככל הנראה כי הצבא השתלט על בתיהם), עשירית אירחו חברים (בניגוד לרבע ברמאללה/בירה), והשאר סיפקו מגוון תשובות, ביניהם אנשי כוחות הבטחון או זרים שלא מתגוררים בעיר והסתובבו ברחוב.
כששאלנו למה אורחים חיפשו מקלט בבתיהם, כחצי דיווחו שהאורחים עברו אליהם בגלל הפגזות, נוכחות הצבא בקרבת מקום וחשש לחייהם שכן איזורי מגוריהם נראו מסוכנים. כעשירית חשבו ששהיה במחיצת המשפחה מעניקה תחושת בטחון, ועשירית נוספת דיווחה על נוכחות של אישה הרה בבית שעתידה ללדת בקרוב, וחשבו שעדיף לצאת מאיזור מגוריהם, ככל הנראה בגלל ששירותים רפואיים היו זמינים יותר במקום אליו עברו. עשירית נוספת יצאה מהבית בגלל שהצבא השתלט על הבית, כבש אותו והשתמש בו למטרותיו, והשאר סיפקו סיבות שונות כגון: שימשו מגן אנושי והושלכו הרחק מביתם, התגוררו מחוץ או בתוך שכם והגיעו לשם במהלך הפלישה, ובתים אשר נהרסו במהלך ההפגזה.
התוצאות בשכם דומות לממצאים ברמאללה/בירה, מה שמעיד על דפוס שניתן להסבירו כתגובה למצב חירום וכן תנאים דומים, אשר גרמו לאנשים להגיב בצורות דומות. גם כאן, התוצאות האלה חשובות שכן הן מצביעות על תמורה זמנית בהרכבם של משקי הבית ועל הגירה פנימית בחיפוש אחר בטחון כדפוס מרכזי של התנאים במהלך התקופה, וכן כדרך התמודדות חשובה עם תנאי מלחמה. קשרי משפחה וקהילה חזקים חשובים מכרגיל במהלך נסיבות יוצאות דופן, וכן שיתוף פעולה עם משפחות, שכנים וחברים זה עם זה.

אובדן עבודה
מבין הנשים המשיבות, 76% היו עקרות בית והשאר, 14%, הן נשים עובדות. זהו בערך אותו שיעור של נשים עובדות כמו ברמאללה/בירה, וכמעט זהה לשיעור אשר דווח בדו"ח ה-PCBS ב-1997, אשר עמד על 14.5%. רוב הנשים עובדות במקצועות צווארון לבן.
באשר לגברים, 15% היו עצמאיים - בעלי חנות או בעלי עסק פרטי במגזר הפרטי. שיעור נמוך של 5% היו בעלי מקצועות חופשיים (מורים, אחים, רופאים, עורכי דין), 24% היו בעלי מקצועות צווארון לבן, שיעור נמוך יותר מאשר ברמאללה/בירה (32%), ושיעור גבוה של 38% עסקו בעבודות בלתי מקצועיות או מקצועיות למחצה. 14% דיווחו שהיו מובטלים לפני פלישה מחדש, לעומת שיעור של 7% אשר דווח במפקד ה-PCBS של 1997, עבור בני 10 ומעללה, אך שיעור הקרוב ל-12% אשר דווח בסקר לגבי רמאללה/בירה. השאר היו סטודנטים.
בין אלה שדיווחו שעבדו לפני הפלישה, 27% דיווחו שאיבדו את עבודתם מאז. מתוכם, למעלה משלושה רבעים הסבירו עובדה זאת בהתמוטטות הכלכלה והשוק מאז הפלישה, והשאר האשימו את הסגר והעוצר. תוצאות אלה דומות לאלה שהושגו ברמאללה/בירה ומצביעות על עליה ברמת העוני ברמה הכללית ולא רק המקומית, בהשוואה להערכות ה-PCBS במהלך ששת החודשים הראשונים של האינתיפאדה הנוכחית.

מחסור בשירותים בסיסיים
שכם סבלה משיעור גבוה של הפסקות חשמל במהלך הפלישה מחדש והעוצר, אשר השפיעו באופן שלילי לא רק על חיי המשפחה, אלא גם על חברות מסחריות, ודווח על אובדן משמעותי של מוצרי מזון אשר דורשים קירור. בדו"ח זה, שיעור גבוה של 47% מהמשיבים דיווח שחיו ללא חשמל רוב או כל הזמן במהלך הפלישה מחדש, שיעור גבוה יותר מאשר רמאללה/אל-בירה (20%), מה שמאשר את האבחנה ששכם נפגעה יותר משאר הערים. העדר חשמל הקשה על חיי המשפחה במידה משמעותית, במיוחד בהתחשב בנוכחותם של ילדים ואורחים. כ-45% דיווחו על מחסור במזון חלק מהזמן, ו-8% דיווחו שלא סבלו מכל מחסור בחשמל. יש לציין כי הפרעות חשמל השפיעו גם על אוכלוסיה של כ-14,000 איש בכפרים הסמוכים, שכן חברת החשמל של שכם משרתת לא רק את העיר, אלא גם איזורים סמוכים.
שלושים ותשעה אחוז ממשקי הבית דיווחו על מחסור במי ברז כל או רוב הזמן, שיעור דומה לרמאללה, ושוב - בשל הפצצות, הפגזות, ירי, וונדליזם, אשר השפיעו ברמות שונות על רשת המים. שלושים ותשעה אחוז דיווחו על מחסור במים חלק מהזמן, ו-22% דיווחו שלא נתקלו במחסור בכלל. במהלך התקופה, אנשים השתמשו בעיקר בבארות. מבין בעלי הטלפון, 44% דיווחו על ניתוק הטלפון כל הזמן, 7% - רוב הזמן, ו-15% נוספים חלק מהזמן, והשאר לא נתקלו בכל בעיה.
מצד שני, רוב משקי הבית (84%) דיווחו שלא נתקלו בבעיות במערכת הביוב, והשאר דיווחו על פיצוץ צינורות ביוב ועל כך שבורות ספיגה לא רוקנו. באשר לרמאללה, בעית האשפה הייתה משמעותית, והשפיעה על 98% ממשקי הבית, אשר דיווחו על בעיות חמורות בפינוי הזבל, ובעיקר על מיכלי אשפה שלא פונו, שכן השירותים העירוניים הופסקו במהלך התקופה. כמה משפחות דיווחו שלא יכלו להפטר מהאשפה מחוץ לבית והזבל נערם בתוך הבית. באופן כללי, ובהתחשב בעובדה שהאיזורים שנפגעו באופן החמור ביותר מאלימות נפגע באופן החמור ביותר מבחינת מחסור בחשמל, מים וטלפו, חיי המשפחה היו ככל הנראה קשים ביותר, במיוחד בקרב משפחות עם ילדים קטנים ובני משפחה מבוגרים.

מחסור במזון ובכסף מזומן
מבין כלל המשיבים, 37% דיווחו על מחסור במזון במהלך הפלישה מחדש והעוצר ו-43% דיווחו על מחסור במזון בשוק כאשר העוצר הוסר מעת לעת כדי שאנשים יוכלו לקנות מצרכים. 33% מכלל המשיבים נתקלו בבעיות של מחסור בכסף מזומן, פחות מאשר ברמאללה (54%), אולי מפני שכם היא מרכז מסחרי מבוסס, או מפני שיש בה יותר רשתות תמיכה משפחתיות מאשר ברמאללה, שם לכאורה אמור להיות כסף זמין, בהתחשב במעמדה של שכם כמרכז מוסדי.
בשכם, הדפוס היה דומה לרמאללה. הייתה תקופה ראשונית בה העוצר לא הוסר כלל, וכל המשפחות לא יכלו לצאת לקנות אוכל, ואחריה תקופה בה העוצר הוסר אבל מוצרים טריים היו חסרים, ואחריה תקופה בה בעיית המחסור במזון פחתה אך בעית המחסור במזומנים התגלתה. ההבדל כאן הוא שבמהלך הפלישה מחדש, בנקים לא נפתחו מחדש, אפילו לא לשירותים מינימליים אשר הוצעו ברמאללה.
כשנשאלו כיצד המשפחות התמודדו עם המחסור במזון, 7% החלו לאפות לחם בבית (בניגוד לשיעור הגבוה של 18% ברמאללה), שיעור גבוה של 38% הסתמכו על משפחה וחברים, שיעור הגבוה באופן משמעותי מאשר ברמאללה (5%), 20% דיווחו על שימוש בתחליפים, והשאר נתנו מגוון של תשובות, כגון אכלו פחות - שיעור נמוך מאשר ברמאללה, מה שמעלה שאלות באשר לסיבה לשיטות ההתמודדות השונות בשכם וברמאללה. גם כאן, השיעור הגבוה של הסתמכות על בני משפחה היא חלק מהתשובה. עם זאת שיעור גבוה בצורה מפתיעה (20%) דיווחו שנתנו לילדים תה במקום חלב כמקור לחלבונים וסידן, מה שהחמיר את המחסור בברזל בגוף, שכן תה חוסם קליטת ברזל בגוף. תוצאות הללו מעלות את השאלה באשר לצורך במחקר סטטיסטי ספציפי באשר למצב התזונתי של ילדים אשר יכלול בדיקות קליניות ויתמקד באנמיה אצל ילדים בנסיבות יוצאות דופן.
באשר לבעיית המחסור בכסף מזומן, תושבי שכם הסתדרו בדרכים השונות במקצת מתושבי רמאללה: 36% דיווחו שהוציאו פחות (בניגוד לשיעור גבוה יותר של 50% ברמאללה.) תושבי שכם כמעט לא דיווחו על כך שאכלו פחות, יתכן מפני שהם מאכסנים כמויות יותר גדולות של מזון בבית. 30% לוו כסף מבני משפחה וחברים, הסמכו על קניה בהקפה בחנויות (28%), שיעור הדומה לרמאללה, 8% השתמשו בחסכונות שנועדו למטרות אחרות, 7% דיווחו שחיו על מה שהיה בבית (התוצאה מסתכמת ביותר מ-100% כי בשאלה זו הותרה יותר מתשובה אחת). באופן כלל, גם כאשר המשפחות יצאו מהמשבר, הקשיים עדיין לא הסתיימו, בשל המשך המצור, התמוטטות השוק ובעיות אבטלה, אשר יצרו בעיות חמורות בחיי המשפחה בקהילה זו.

ירי, פיצוץ והרס של רכוש ומוסדות
כאשר נשאלו לגבי ירי, פיצוצים והרס באיזורם, שיעור גבוה של 57% דיווחו שסבלו מכך במידה רבה במהלך התקופה כמעט כל הזמן (ברמאללה שיעור נמוך יותר של 29%), 29% - רוב הזמן, ו-13% רק מעט, שוב ממצאים המאשררים את האבחנה כי שכם נפגעה באופן חמור יותר מרמאללה. גם כאן נראה שהתוצאות קשורות לאיזור בו נמצא משק הבית. איזורים בסמיכות לעיר העתיקה כגון ראס אל-עין, כרם עשור וכן הרחובות הסמוכים אל-קודס ושכם סבלו מנזק חמור יותר. נראה שהמתקפה העיקרית ארעה בעיר העתיקה ובסביבותיה, כפי שסקר זה מראה.
בתגובה לשאלה איך משקי הבית הסתדרו, 57% דיווחו שהתחבאו מפחד, וכן על העדר שינה ולחץ נפשי, 14% דיווחו שהמשפחה התחבאה בחדר אחד ודיברה בשקט כדי לא למשוך את תשומת הלב של הצבא, 9% דיווחו שהשגיחו על ילדים אשר פחדו, בכו והרטיבו, והשאר סיפקו מגוון תשובות, כגון דכאון, לומדים את הלקחים ועומדים איתן, חיכו עד שהצבא הישראלי נכנס לבית, או אפילו התנהגו כרגיל - 5%, שכן פחד היה לחלק מחיי היומיום.
שוב, ובהמשך לממצאים לעיל, שיעור גבוה של 67% (לעומת 52% ברמאללה) דיווחו הרס משמעותי בשכונתם. מבין אלה, שיעור גבוה של 44% (לעומת 39% ברמאללה) דיווחו על נזק משמעותי לקירות תמך, עמודי חשמל וטלפון, חנויות, מכוניות ואפילו תמרורים. 22%, כמו ברמאללה, דיווחו על הרס של בתים, דלתות ושבירת רהיטים וחלונות וכן צינורות מים. 13% דיווחו על הרס בתים סמוכים - סך של 35%, מה שמרמז על רמה גבוהה יותר של הרס בתים מאשר ברמאללה. ניתנו מגוון תשובות כגון: לא יכול לתאר את מה שראיתי, כדורים נורו לתוך הבית.
מבין כלל המשיבים, 34% דיווחו שביתם נחשף באופן ישיר לירי, הפצצות והרס, בהשוואה ל-28% ברמאללה. למעלה מחצי דיווחו שהירי כוון לקירות, זכוכית, כניסה וקירות תמך של ביתם. רבע (לעומת חמישית ברמאללה) דיווחו שהצבא כבש את בתיהם, הרס ושבר חלונות, ארונות ורהיטים, חיילים הוציאו וזרקו מזון מהארונות, לכלכו את בתיהם - נתון נוסף המצביע על חומרתם של האירועים בשכם. 2% דיווחו על גניבה בידי צה"ל והשאר דיווחו על הרס צינורות מים וביוב.
מבין כלל משקי הבית, 50% דיווחו שנערך חיפוש בביתם על ידי הצבא (לעומת 41% ברמאללה). משיבים דיווחו גם על מעצר של לפחות בן משפחה אחד ב-24% מהמקרים, ככל הנראה במהלך החיפוש, אך לא רק. ברוב המקרים היו אלה מעצרים זמניים, אך הוסיפו לפחד והאימה שחשו בני המשפחה. מבין אלה שנערך חיפוש בביתם, למעלה מחצי דיווחו שחיילי צה"ל שברו דברים בביתם במהלך החיפוש, ושיעור גבוה של חמישית דיווחו על גניבה של חפצים אישיים, מה שמוסיף משקל לדיווחים על גניבה בידי חיילי צה"ל, ומעורר ספק באשר להנחה שאירועים אלה היו יותר נפוצים ברמאללה. רושם זה עשוי לנבוע מהעובדה שתיעוד גניבה נערך מוקדם יותר ובדיוק רב יותר מאשר בערים אחרות, ושרמאללה לא הייתה המקום היחיד בו חיילים ישראלים היו מעורבים בגניבה בשיעור נרחב. תשובות אלה מעידות שוב על דפוס שיטתי של גנבה ולא רק הרס וונדליזם.
באשר למקום העבודה של בני הבית אשר עבדו לפני הפלישה, 12% דיווחו על נזק ישיר, שיעור נמוך ביחד ל-41% ברמאללה, ככל הנראה כתוצאה מרמה גבוהה יותר של אלימות חסרת אבחנה נגד בתים בשכם והמתקפה נגד מוסדות, ובעיקר משרדי ממשלה, ברמאללה.
גם כאן, מכוניות נפגעו באופן ישיר מהאלימות ב-9% בשכם, בהשוואה ל-19% ברמאללה. בסך הכל, שיעור זה מעיד על כך דפוס של ונדליזם, שיאושר או יופרך על ידי ממצאים מערים אחרות. עם זאת, נכון לעכשיו, לא ניתן להסביר את התוצאות בטענה כי מדובר ב"מקרים בודדים" או להסביר הרס נורא זה ב"שיקולי בטחון." נראה שמדובר בניסיון להרס שיטתי, לאלימות ולזרית אימה בקרב אוכלוסיה רחבה.

תרופות
שיעור נמוך מהצפוי, של 22% (לעומת 49% ברמאללה) דיווחו על מחסור בתרופות במהלך התקופה. לא ברור מה הסיבה להבדלים בין משקי הבית בשתי הקהילות הללו, אבל הדבר קשור אולי להבדל בשגרת החיים של משקי הבית - תושבי רמאללה הם יותר "עירוניים" ופחות אוגרים דברים בבית, ואולי נוטים יותר להסתמך על תרופות כדרך חיים. בנוסף, יתכן שתושבי שכם למדו מניסיון הפלישה לרמאללה ואגרו תרופות. מבין אלה שנתקלו בבעיה, כמחצית (לעומת רבע ברמאללה) רק חיכו לסוף העוצר, רבע נעזרו בשכנים וחברים (אולי בתרופות חליפיות), עשירית יצרו קשר עם הצלב האדום, חמישה אחוז יצרו קשרה עם ה- UPMRC, והשאר נעזרו בתרופות מסורתיות או הצליחו להגיע לבית החולים. השפעות שליליות או סיבוכים בשל העדר תרופות דווחו בכמחצית מהמקרים אשר דיווחו על בעיות במחסור בתרופות. שישית דיווחו באופן ספיציפי על בעיות סכרת, אשר מגבירים את הסיכוי למחלות לב, ריאות, עיניים ועוד בעתיד. גם כאן, השפעות לטווח רחוק של פלישה זו, במיוחד במקרה של מחלות כרונית, כגון לחץ דם גבוה וסכרת, הן רק ספקולטיביות בשלב זה, אבל הדיווחים מעידים על צורך במחקר על תוצאות המחסור בתרופות, ואולי חשוב מכך - מחסור בטיפול ראשוני ומשני בקרב קבוצות שונות באוכלוסיה כעדיפות למחקר עתידי.

בריאות נפשית
שוב בניגוד לרמאללה, עם שיעור גבוה של 93% של בעיות בריאות הנפש, שיעור נמוך יותר של 70% מהמשיבים מסרו שהתמודדו עם מגוון בעיות אצל אנשים שונים במשפחה. בהנתן חומרת ההתקפה על שכם בהשוואה לרמאללה, תוצאות אלה מעידות על מודעות לסמפטומים של הבעיה או אולי נכונות של המשיבים לדבר על בעיות של בריאות הנפש מבלי לדאוג לגבי "טאבויים" או "תדמית", אם ההנחה שלנו בדבר תושביה היותר "עירוניים" של רמאללה נכונה. הבדלים אלה מזמינים מחקר נוסף. מבין כלל המשיבים, שיעור גבוה של 53% הגדירו את הבעיה במונחים של פחד, צרחות, בכי, חוסר יכולת לאכול או לישון והפרעות פסיכולוגיות באופן כללי. 12% התמקדו בסמפטומים, במיוחד של ילדים. כשנשאלו כיצד התמודדו עם הסמפטומים והתמודדו עם זמנים קשים אלה, שיעור גבוה של 22% ציינו תפילה כדרך התמודדות (לעומת 6% ברמאללה), 20% התמקדו בלהקל על פחדם של ילדים, לישון איתם ולטפל בהם, ו-17% התמקדו בשליטה עצמית ועמידה איתנה, ורק 7% דיווח שצפו בטלויזיה (ככל הנראה בגלל שהפסקות החשמל היו יותר חמורות וארוכות יותר), משחקי קלפים וכדומה. השאר מסרו טווח של תשובות כגון "התמודדו עם המצב כרגיל", שתו תה צמחים כדי להרגיש טוב יותר, נעזרו ביעוץ, ישנו אצל השכנים והתקשרו לחברים ובני משפחה כדי לוודא שהם בסדר.

עמדות באשר למצב הנוכחי
השאלה האחרונה שנשאלה נגעה לעמדות המשיבים באשר למצב הנוכחי. גם כאן, שיעור גבוה של 74% דיווחו עמדות של יאוש ואומללות באשר למצב (לעומת 71% ברמאללה), ו30% נוספים היו מודאגים באשר למצב הכלכלי של המשפחה, ואילו השאר נתנו מגוון תשובות כגון "מצוין, כי מה שקורה לנו מגיע לנו", "אלה נסיבות לא רגילות, והן עתידות לחזור," "אלוהים ישפר את המצב", "מה שיקרה זה מה שאמריקה וישראל רוצות", "אנחנו צריכים להתעקש על התנגדות עממית", "זה מראה על משפר פוליטי, העדר של חזון, אסטרטגיה ואחדות." כל התשובות הללו, לצד התשובות שנאספו ברמאללה, מציגים תמונה אשר במוקדה הייאוש כגורם מפתח בהבנת המצב הנוכחי של האוכלוסיה בפלסטין, ואולי לא הערים האחרות במחקר. יאוש, לצד הזנחה מצטברת בזירה הבינלאומית, ולצד מחסור, עשויים להשפיע על ההתנהגות הנוכחית ועל השאיפות לעתיד.

מסקנות
במקום להסתפק בלהציג נתונים מספריים המדגימים תופעה שאחרים כבר דיווחו עליה בשיטות איכותיות ודרך ראיונות, מחקר זה מדגים גם שוני וגם דימיון בחוויותיהם של אנשים רגילים החיים בשכם וברמאללה במהלך הפלישה מחדש הישראלית לאיזורם. מצד אחד, דיווחים ממשקי בית מעידים על אחידות החוויות שלא ניתן להסבירן כמקרים בודדים של הרס למטרות "בטחון". מצד שני, תגובות לטרור הזה בשכם, כך נראה, לא היו מאוד שונות מאשר ברמאללה, מבחינת האופן בו יחסים חברתיים ודרך חיים הושפעו ואולי מורה על הבדלים תרבותיים בין הערים. משקי בית בשכם דיווחו שנפגעו קשה יותר מאשר רמאללה, ממצא המאשר דיווחים קודמים בנושא. אבל דפוס ההרס והונדליזם ברור: הרס פרוע כזה וארועים שאנשים רגילים היו עדים להם אינם יכולים להיות מוסברים כמקרים בודדים כפי שטוען צה"ל. מחקר זה סותר טענה זו ומראה עקביות בדיווח על אירועים מסוימים, כגון הרס בתים ורכוש, הרס רכוש ביתי, הרס של אספקת מזון, גניבת חפצי ערך של אנשים - אם להזכיר רק כמה ראיות למדיניות מכוונת של הצבא, העדר שליטה, או שניהם.

ביבליוגרפיה:
Greenberg, Joel, West Bank Damages put at $361 million,
the New York Times, May, 16, 2002.
Palestinian Central Bureau of Statistics, 2000. Population,
Housing and Establishment Census -1997, City Reports
Series. Final Results– Nablus City.
Palestinian Central Bureau of Statistic, PCBS, 1999.
Population of Palestinian Communities, 1997-2010.
Ramallah-Palestine.
27 27
  • תשובות להודעה זו
     הועלה 28872 - כן, אני פלסטיני מעזה nrothmanJune 03, 2002 - 02:01
    נטלי - שכםLiatJune 04, 2002 - 19:02
    • RE: נטלי - שכם
    nrothmanJune 05, 2002 - 01:43
      • הועלה 29005
    nrothmanJune 05, 2002 - 01:47
     לליאת - ישראל מונעת מפלסטינים את הזכות לחינוך nrothmanJune 05, 2002 - 03:24
    LiatJune 05, 2002 - 14:28
    nrothmanJune 05, 2002 - 15:52
    ענה להודעה | חזרה לפורום | Forums Overview
    Forums Overview | היכנס | הירשם | אבדה הססמא? Cyphor (Release: 0.19, PHP 4.3.2)