גרסה סופית, posted by nrothman, [128.135.227.174], June 03, 2002 - 07:53. Viewed 5 times.
מידע משתמשטקסט
nrothman
(116 posts total, last post: August 13, 2002 - 21:50)
תנאי החיים והבריאות במהלך הפלישה הישראלית לגדה המערבית: בית לחם
מאת ריטה ג'יאקמאן ועבד אל-לטיף חוסיני, 29 במאי 2002
המכון לחקר בריאות הקהילה והציבור, אוניברסיטת ביר זית
תרגמה: ליאת קוזמא
פורסם במקור: http://www.indymedia.org.il/imc/israel/webcast/28783.html


זהו החמישי והאחרון בסדרה של דוחות סטטיסטיים קצרים המתמקדים בחיי היומיום והתנאים הסביבתיים של משפחות שחיו תחת עוצר, בפחד ובסכנה במהלך הפלישה הישראלית האחרונה לגדה המערבית. הערים שנכללו בסדרה זו הן רמאללה/בירה, שכם, ג'נין, טולכרם ובית לחם, בה עוסק דו"ח זה. למרות שאנחנו שולחים כל דו"ח בנפרד, יש לראות בהם יחידה אחת. דו"ח סופי ישלח בעקבות הדו"חות על הערים הספציפיות ויתמקד בסיכום התוצאות בכל הערים.
בדו"ח זה, נבחן את התשובות שהתקבלו ממשקי בית בבית לחם. משקי הבית שנסקרו כוללים את העיר בית לחם ואת שלושת מחנות הפליטים שלה (דהיישה, השוכן בפאתי העיר, אידה, המקשר בין בית לחם ובית ג'אלה, ואזה, בתוך בית לחם עצמה). תוצאות סקר זה ניתנות להכללה לכל אוכלוסית בית לחם ומחנות הפליטים שלה, אשר על פי הערכות ה-PCBS מ-1997 כוללות סך כולל של 32,510 איש ו-6,157 משקי בית.
במהלך התקופה האחרונה פלש הצבא הישראלי לבית לחם יותר מפעם אחת. הפלישה הראשונה החלה ב-8 במרס 2002 והסתיימה ב-15 בו. הפלישה השניה, שהיא נושאו של דו"ח זה, החלה ב-29 במרס ונמשכה עד ל-11 במאי. בית לחם סבלה מהתקופה הארוכה ביותר של כיבוש ועוצר מבין הערים שנסקרו (44 ימים רצופים). הפלישה השלישית החלה ב-27 במאי 2002, וכללה עוצר, מעצרים והרס, אשר התרחשו באופן שגרתי ונמשכים בעת כתיבת דו"ח זה. ההשפעה של הכיבוש והעוצר הממושכים, וכן של אלה הנמשכים לתקופות קצרות יותר, מתבטאת במחיר כבד אותו משלמים אנשי בית לחם במונחים חברתיים והומניטריים, אולי יותר מאשר הערים האחרות אשר סקרנו עד כה.

שיטת המחקר
סקר מבית לבית נערך במהלך השבוע השלישי של חודש מאי 2002, נבחרה דגימה מקרית מרובדת של בתי אב, בעיקר בהתבסס על מיקום, המייצגת את כל בתי האב בעיר. מדגם של 154 בתי אב נבחר תור שימוש בשיטת מדגם אשכולות מרובד.

עיבוד המידע
המידע עובד תוך שימוש בתוכנות ACCESS ו-SPSS וכן במבנה בקרה שהתבסס על שאלות סגורות.

התוצאות
רואיינו 148 ראשי משקי בית או בני משפחה בוגרים. הגיל הממוצע של המשיבים היה 38, בדומה לגיל הממוצע בטולכרם, אך מעט נמוך יותר מאשר בשאר הערים שנסקרו. 47% מהמשיבים היו נשים.
מכלל המשיבים, 8% אינם יודעי קרוא וכתוב, 10% בעלי חינוך בסיסי, 16% בעלי חינוך יסודי, 27% בעלי חינוך תיכוני, 10% בעלי תעודות על תיכוניות, שיעור גבוה של 25% בעלי תואר ראשון, ו-3% בעלי תואר שני ומעלה, מה שמרמז על הטיית המדגם לעבר משיבים בעלי השכלה. מפקד של ה-PCBS שנערך ב-1997 וכלל בני 10 ומעלה העלה את הממצאים הבאים: 8% שאינם יודעי קרוא וכתוב, 14% בעלי יכולת קרוא וכתוב, 67% בעלי השכלה תיכונית ומטה, 4% בעלי תעודות מקצועיות, ו-8% בעלי תואר ראשון ומעלה.

גודל המשפחה הממוצע בסקר זה היה גבוה יחסית, 6.81 נפשות למשפחה: שיעור גבוה יותר מאשר זה שדווח על ידי ה-PCBS ב-1997 (5.3 בעיר ובמחנות הפליטים גם יחד), אך קרוב לשיעור שדווח ברמאללה (6.84) ונמוך מאשר בטולכרם (6.94). בבית לחם, מצאנו שמשק הבית הקטן ביותר כלל אדם אחד, והגדול ביותר – 40 נפשות למשק בית, הנתון הגבוה ביותר מבין הערים שנסקרו. 77% מכלל המשפחות שנסקרו היו גרעיניות, והשאר - מורחבות, תוצאות דומות לממצאי ה-PCBS מ-1997.

הרכב המשפחה: שינוי בנסיבות מיוחדות
גודל המשפחה הממוצע הגבוה מהצפוי שהעלה סקר זה עשוי להיות קשור לעובדה שמשפחות אירחו משפחות אחרות במהלך המצור, תוצאות שהתקבלו בכל הערים הכלולות בסקר ללא יוצא מן הכלל.
בבית לחם, מצאנו ש-28% מכלל המשיבים דיווחו שאירחו אנשים אחרים במהלך הפלישה מחדש והעוצר, דפוס הדומה לממצאינו ברמאללה/בירה ובשכם, אבל גבוה יותר מאשר בטולכרם (23%) ונמוך יותר מאשר בג'נין (37%). תוצאות אלה מעידות על תנועת אוכלוסין הרחק מאיזורי סכנה אל איזורים שנתפסים כפחות מסוכנים, תופעה הקשורה ככל הנראה לחומרת המתקפה נגד בתים, בניגוד לתשתיות, ואשר הובילה להגירה פנימית של משפחות בתוך העיר במהלך הפלישה. למעלה משני שליש דיווחו שאורחיהם היו קרובים, והשאר – שכנים, חברים וזרים שלא יכלו להגיע לבתיהם בשל העוצר או מפני שהם שימשו מגנים אנושיים והושארו הרחק מבתיהם וחיפשו מפלט במקום אחר.
כאשר נשאלו מדוע האורחים עזבו את בתיהם שלהם וחיפשו מקלט בבתים שנסקרו, כמעט שליש דיווחו על פחד מפני סכנה כסיבה המרכזית לכך שאנשים חיפשו מקלט בבתיהם. 40% דיווחו שביתם של אורחיהם נמצא באיזורים מסוכנים אשר היו מוקפים בחיילים והפגזות. השאר דיווחו את התשובות הרגילות: החיילים השתלטו על הבית, פחד ממעצר, וגם תשובה לא נפוצה: "האורחים היו אזרחים זרים אשר שהו בבית לחם באותה תקופה כדי לעזור להגן עלינו ולהפגין סולידריות עם משפחתנו."
באופן כללי, השינוי הזמני המשמעותי בהרכבם של משקי הבית במהלך ההגירה התוך-ערית במהלך הפלישה נראית תופעה חשובה אשר השפיעה על כל הערים במהלך התקופה. תוצאות אלה שוב מזמינות מחקר עתידי שייבחן את השינויים האפשריים בדינמיקה המשפחתית. ניתן להתמקד ביחסי הכוחות ובחלוקת העבודה בין גברים לנשים בתקופות קשות אלה, בעיקר כראיה אנקדוטית אשר מורה על החמרת הנטל על נשים כדואגות לבני ביתן, אולי אף בשיעור העולה על הרגיל. בנוסף, חקר השפעת חוסר אונים, אובדן עבודה, חוסר יכולת להגן או לפרנס משפחה וכליאה למעשה בבית על תפיסתם העצמית של גברים והערכתם העצמית גם היא סוגיה חשובה הדורשת מחקר נוסף.

אובדן עבודה
מבין הנשים המשיבות, רק 53% דיווחו על עצמן כעקרות בית, והשאר דיווחו שהן עובדות, נתון נוסף המצביע על קיומה של הטיה חזקה בסקר זה לטובת נשים משכילות ועובדות, זאת בניגוד לתוצאות הסקר של 1997 באשר לשיעור השתתפות בכוח העבודה, אשר עמד על 14%. עם זאת, דיווחי ה-PCBS נוגעים לכל הנשים מעל גיל עשר, ואילו הדגימה שלנו כללה בוגרים בלבד, מה שמקשה על הסקת מסקנות וודאיות באשר למידת ההטייה ולגורמיה ולא מאפשר השוואה נוספת.
באשר למשיבים הגברים, שישית היו עצמאיים - בעלי חנות או עסק קטן אחר, שיעור גבוה של שליש דיווחו על עצמם כעובדי צווארון לבן כגון עובדי משרד, טכנאים ופקידי הרשות הפלסטינית, שליש נוסף דיווחו על עצמם כעובדים בעבודות לא מקצועיות או מקצועיות למחצה, והשאר דיווחו על עצמם כעובדים במקצועות חופשיים או איכרים. מכלל הגברים, עשירית דיווחו על עצמם כמובטלים לפני הפלישה.
כאשר נשאלו אם הם עדיין עובדים אחרי הפלישה, מבין אלה שעבדו לפני הפלישה מחדש, שיעור גבוה של 29% דיווחו שהם כבר לא עובדים. אלה תוצאות הדומות לאלה בטולכרם (28%) ושכם (27%) וגבוהות מהתוצאות בג'נין (24%) וברמאללה (23%). מבין אלה שאיבדו את עבודתם כמעט חצי הצביעו על הסגר והמצור כגורמים העיקריים לאבטלתם, כחמישית דיווחו על בעיות הקשורות להתמוטטות השוק, והשאר דיווחו על מגוון של סיבות, כגון "המצב עדיין לא נורמלי," "מקום העבודה נהרס במהלך הפלישה" ואפילו "פוטרתי בגלל התנאים".
תוצאות אלה, לצד תוצאות שהושגו בערים האחרות, מצביעות על הצורך לבחון את בעיית האבטלה, במיוחד בקשר למצור ולהתמטטות השוק. יתרה מזאת, תוצאות אלה מצביעות על הצורך לסיוע המתמקד במשקי הבית באמצעות יצירת מקומות עבודה באיזור המגורים, כבעל קדימות גבוהה לפעולה ברמה הכלכלית, החברתית וההומנטירית.

מחסור בשירותים בסיסיים
למרות שבית לחם סבלה מהפלישה והעוצר הממושכים ביותר מבין הערים שנסקרו, דיווחים ממשקי בית מעידים שהפסקות החשמל לא היו כה חמורות כבמקומות אחרים. בסקר זה מצאנו שרק 3% מהמשיבים דיווחו על ניתוק החשמל במשך כל הזמן, 10% נוספים - רוב הזמן, 45% רק חלק מהזמן, ושיעור גבוה של 42% לא נתקלו כלל בבעיה מעין זו. זאת בניגוד לניסיונם של בתי האב בערים אחרות - 20% מבתי האב ברמאללה, 44% בטולכרם, 47% בשכם ושיעור גבוה של 96% בג'נין אשר דיווחו על מחסור בחשמל רוב או כל הזמן. הסיבה לכך שרשת החשמל של בית לחם לא נפגעה באותה מידה היא מעבר לתחומו של סקר זה. עם זאת, ייתכן שההבדל המשמעותי באורך העוצר והפלישה בין בית לחם לערים האחרות לא מאפשר השוואה נאותה של חומרת השיבושים באספקת שירותים ושבסופו של של דבר, אורך העוצר והפלישה עשוי להיות גורם מכריע.
המחסור במים במהלך הפלישה והעוצר נראה חמור יותר מאשר הפסקות החשמל. 6% דיווחו על מחסור מוחלט במי ברז רוב או כל הזמן, 17% דיווח על מחסור במי ברז לשתיה חלק מהזמן ו-77% לא נתקלות בבעיות של מים זורמים בכלל. גם כאן, תוצאות אלה עומדות בניגוד לממצאים בערים אחרות: 23% בטולכרם דיווחו על מחסור באספקת המים רוב הזמן, 37% ברמאללה, 39% בשכם ושיעור גבוה של 96% בג'נין. אורך העוצר והפלישה וכן השכונה בה נמצא הבית עשוי להסביר את השיעור הנמוך שנמצא בבית לחם. על פי רשות המים והביוב של בית לחם, המחסור במים היה החמור ביותר באיזור כנסיית המולד וסביב העיר העתיקה, שם נותקו המים למשך 5 עד 20 יום, כולל ניתוק של 40 יום בסביבתה המיידית של הכנסיה. ניתוק קווי הטלפון אף הוא היווה בעיה. מבין בעלי הטלפון, 15% דיווחו שקווי הטלפון היו מנותקים רוב או כל הזמן ו-21% - חלק מהזמן.
מבין כלל משקי הבית, 11% דיווחו שצינורות ביוב פוצצו, ומשקי בית התקשו לפנות שפכים. רק 1% דיווחו על קשיים בפינוי בורות שפכים. בניגוד לכך, שיעור גבוה של 95% דיווחו על קשיים להיפטר מהאשפה הביתית, מה שמעיד על חומרת העוצר. מבין אלה שדיווחו על קושי זה, 57% מסרו שהשירותים העירוניים הופסקו במהלך העוצר, ואילו 25% דיווחו שהעוצר היה כה חמור שהם לא יכלו להוציא את הזבל מהבית ונאלצו לאכסנו בבית. השאר דיווחו תשובות שונות כגון "טנק ניצב בצמוד למיכל האשפה", "הצבא הרס את מיכל האשפה" או "הצבא הוצב ממש מול הבית."

מחסור באוכל ובכסף מזומן
התוצאות באשר לקשיים עקב מחסור במזון ומזומנים מדגימות דפוס שונה מאשר ממצאי הסקרים הקודמים: משקי בית בבית לחם סבלו ככל הנראה ממחסור באוכל ובכסף מזומן יותר מאשר ערים אחרות, ככל הנראה כתוצאה מהפלישה והעוצר הממושכים. כאן 54% ממשקי הבית דיווחו על מחסור במזון בבית, בהשוואה לשיעורים נמוכים יותר בטולכרם, ברמאללה ובשכם (50%, 43% ו-37%, בהתאמה) ושיעור גבוה יותר של 64% בג'נין. נראה שג'נין נפגעה באופן החמור ביותר בתחום זה, ואחריה בית לחם, טולכרם, רמאללה ושכם, בהתאמה.
מבין אלה שדיווחו על מחסור במזון בבית בבית לחם, שיעור גבוה של כשליש דיווחו שניסו לאכול פחות והנהיגו קיצוב מנות כדי לשרוד את העוצר הממושך, כמעט חמישית דיווחו שהם הסתדרו עם מה שהיה להם וחמישית דיווחו על שיתוף פעולה עם שכנים וקרובים כדי להאכיל את משפחתם והשאר התבססו על ייצור ביתי, סיוע במזון, או השתמשו בתחליפים, בעיקר שימורים. בדומה, מחסור בפריטי מזון בשוק הורגש כאשר העוצר הוסר. שיעור גבוהה של 50% דיווחו על בעיות במחסור זה, בהשוואה לשיעור גבוה בטולכרם, 69% ברמאללה, 43% בשכם, ושיעור מאוד גבוה של 89% בג'נין.
מחסור במזומנים היווה אף הוא בעיה בבית לחם. שיעור גבוה של 65% דיווחו על קשיים בתחום זה, בהשוואה ל-54% ברמאללה, 39% בטולכרם, 34% בג'נין ו-33% בשכם. לא ברור מדוע משקי בית בבית לחם וברמאללה סבלו במיוחד מבעיה זו, אבל אפשר שהסיבה לכך נעוצה בהסתמכות רבה יותר של תושבי בית לחם על בנקים, העובדה שהפלישה החלה קודם ברמאללה ובית לחם והעניקה לערים האחרות התרעה מראש והניעה משפחות להתכונן למתקפה, וכן משך העוצר והמצור, אשר יצרו תנאים למחסור חמור יותר במצרכי יסוד ובכסף מזומן. תוצאות אלה מזמינות מחקר שדה נוסף באשר לשאלה ספציפית זו. בדומה לערים האחרות, תוצאות אלה מזמינות בחינה מפורטת יותר של השפעת האירועים על הבריאות ועל התנאים התזונתיים של האוכלוסיה, ובמיוחד ילדים קטנים.

ירי, פיצוצים והרס רכוש ומוסדות
35% מהמשיבים דיווחו שמעו הרבה יריות ופיצוצים במשך כל תקופת הפלישה והעוצר, ו-51% רוב הזמן, 14% מעט ורק 1% - כלל לא. כאשר נשאלו כיצד התמודדו עם המצב, 65% דיווחו שהמשפחה התחבאה בפחד, סבלה מהיעדר שינה וממצוקה נפשית. 18% דיווחו שהמשיכו את חייהם כרגיל, שכן המשפחה כבר התרגלה למצב או שלא היה ביכולתם לעשות שום דבר נוסף. רק 5% התמקדו בבריאות הגופנית והנפשית של הילדים, והשאר נתנו שורה של תשובות: "עזבנו את ביתנו וחיפשנו מחסה במקום אחר", "הוטרדנו מהצבא שהיה מעבר לדלת", "ישנו במקום הכי בטוח בבית וקיווינו שאלוהים יוכל להגן עלינו", "המשפחה נאספה בחדר אחד וחיכתה שהצבא יכנס".
מבין כלל המשיבים, 31% דיווחו על נזק משמעותי בשכונת מגוריהם, בניגוד לשיעור הגבוה של 87% בטולכרם, 78% בג'נין, 67% בשכם ו-52% ברמאללה. בבירור, ובהסתמך על תגובות אלה בלבד, רמת ההרס סביב תושבי בית לחם היתה נמוכה באופן משמעותי יחסית למקומות אחרים, בין אם בשל הרמה הנמוכה יותר של הרס באופן כללי, או בשל ריכוז ההרס רק באיזורים מסויימים, כגון איזור כנסית המולד והעיר העתיקה. מבין אלה שדיווחו כי היו עדים להרס, כמעט חצי דיווחו על הרס משמעותי של קירות תמך, עמודי טלפון וחשמל, ביוב, מדרכות, מכוניות ואפילו תמרורים. כמעט שליש דיווחו על הרס בתים ודלתות, שבירת רהיטים וחלונות והשאר דיווחו על הרס של בנייני ציבור, בתי עסק ופיצוץ של בתי מגורים נעולים. מעניין לציין שאיש לא דיווח על הרס מוסדות כמו ברמאללה או על הרס פרוע של בתי מגורים כפי שאירע בג'נין ובעיר העתיקה בשכם.
עשרים ואחד אחוז מהמשיבים דיווחו שבתיהם נחשפו במישרין ליריות, הפצצות או הרס, בהשוואה ל-28% בטולכרם ורמאללה, והשיעור הגבוה של 34% בשכם ו-59% בג'נין. מבין סך כל המשיבים 15% דיווחו כי מכוניותיהם נפגעו במישרין מיריות, הפצצות או הרס, ו-18% אחוז דיווחו שמקום עבודתם נחשף ליריות, הפצצות והרס, שיעור גבוה מעט מטולכרם (13%) ומשכם (12%), אך נמוך מג'נין (29% ומרמאללה (41%).
שלושים ושמונה אחוז מהמשיבים דיווחו כי הצבא ערך חיפוש בבתיהם, בהשוואה לשיעור הנמוך של 30% בג'נין, ושיעור גבוה יותר של 41% ברמאללה, 45% בטולכרם ו-50% בשכם. מבין כלל המשיבים, 27% דיווחו על מעצר של בן משפחה אחד לפחות במהלך תקופת הפלישה מחדש והעוצר, שיעור הנמוך יותר מאשר הדיווחים על רמאללה (36%), גבוה יותר מ-12% אשר דווחו בטולכרם או ג'נין (21%), אך דומה לשיעור שדווח בשכם (24%).
בסך הכלל, תוצאות אלה מדגימות שבעוד שהעוצר והפלישה ארכו תקופה ארוכה יותר בבית לחם, הנזק הפיזי שם היה חמור פחות מאשר בג'נין, לפחות ביחס להרס בתים במהלך התקופה, ופחות חמור גם מהנזק המוסדי שדווח ברמאללה. תוצאות אלה, בשילוב עם תוצאות אחרות שדווחו לעיל, הנוגעות להפרעות באספקת המים והחשמל, מובילות לאפשרות שמשקי הבית בבית לחם הושפעו בעיקר, אך לא רק, מהבעיה היחודית של העוצר הארוך, וכתוצאה מכך, מחוסר אפשרות לנוע מחוץ לבית, לקנות מצרכים, לצרוך שירותים ולהגיע לעבודה, במידה רבה יותר מאשר מהנזק הפיזי שנגרם לעיר במהלך הפלישה.

תרופות
דיווחים על מחסור בתרופות בבית לחם עמדו על 34%, אותו שיעור כמו בטולכרם ובג'נין, מה שמותיר את רמאללה עם השיעור הגבוה ביותר של מחסור בתרופות (49%) ושכם עם השיעור הנמוך ביותר (22%). בהינתן העובדה שהפלישה לבית לחם ורמאללה אירעה באותו הזמן, הסבר למחסור הרב יותר בתרופות שדיווחו תושבי רמאללה בהשוואה לבית לחם, על אף שתנאי העוצר בבית לחם נמשכו זמן רב יותר מאשר ברמאללה, אינו אפשרי בסקר מהיר זה, אך זו עשויה להיות סוגיה מעניינת למחקר עתידי. בהינתן העובדה שתושבי בית לחם כבר התנסו קודם לכן בפלישות ממושכות, יתכן שהתנסות זו מהווה גורם חשוב בעיצוב דפוסי קניה והצטיידות ביתית במוצרים חיוניים, ובמיוחד תרופות.
כשנשאלו כיצד התמודדו עם המחסור בתרופות בבית, רבע פנו בבקשת סיוע לארגוני רווחה וארגונים הומניטריים, חמישית נוספת לקחו את התרופה או תרופות דומות מהשכנים, שישית חזרו לתרופות מסורתיות, שישית לא עשו דבר וחיכו, והשאר נעזרו בחברים, פנו בבקשת סיוע לאמבולנסים, צרכו תרופות הרגעה במקום התרופות להן נזקקו, או "סמכו על מערכת החיסון האלוהית".
מבין אלה אשר דיווחו על מחסור בתרופות במהלך התקופה, למעלה משני שליש דיווחו על הידרדרות מצב הבריאות של החולה, ואילו אחרים סיפקו תשובות שכללו: "חיו עם כאב חזק", "בעיות רפואיות נרפאו יותר לאט", "למחלות יש אורך חיים מוגבל ממילא", ו"כתוצאה מכך נגרמו הפרעות גופניות".

בריאות הנפש
כמו בערים אחרות, שיעור גבוה של 87% מהמשיבים דיווחו על בעיות הקשורות לבריאות הנפשית של אחד או יותר מבני המשפחה, תוצאות הדומות לתוצאות שנמצאו בערים האחרות, ומדגימות את הלחץ הפסיכולוגי המשמעותי במשקי הבית. מגוון של תנאים דווחו, כולל פחד רב בקרב ילדים, רעד בלתי נשלט, חוסר שינה, בכי, אובדן תיאבון, תשישות מעורבת בפחד וחשש, סכסוכים בין המשפחה והשכנים (אשר נתפסו כראיה למצוקה נפשית), ותחושת חוסר ביטחון ואי יכולת להגן על המשפחה.
כאשר נשאלו כיצד המשפחה הגיבה לבעיות אלה, טווח התשובות היה נרחב למדי. שישית השיבו שהתמקדו במאמץ להרגיע את חששם של הילדים, חמישית צפו בטלויזיה, שיחקו בקלפים ובמשחקי מחשב ובידרו את עצמם עם אחרים, רבע דיווחו שהם לא עשו כלום כי לא ניתן לעשות דבר, שישית נוספת התפללו, והשאר דיווחו שסתם השתעממו והיו עצבניים, החזיקו את כל המשפחה בחדר אחד, פנו ליעוץ, פנו לשירותי האמבולנס בעיר, לקחו תרופות שינה, אכלו שום (ככל הנראה כי זה טוב לעצבים ומרגיע אנשים) וצעקו על הילדים בתגובה ללחץ בו הייתה שרויה המשפחה.
אם לוקחים בחשבון את הדיווחים מבית לחם בשילוב עם הממצאים מארבע הערים האחרות, ניתן להסיק כי השפעת תקופות הפלישה והעוצר נחוותה על ידי משקי בית לא רק ברמה הפיזית, אלא גם מבחינת בריאותם הנפשית. העובדה שבעיות בריאות הנפש הוכרו גם על ידי המשיבים, אשר היו נכונים לדווח על בעיות כאלה במשק הבית, היא חשובה גם מפני שהדיווחים הללו מורים על קיומה של מודעות כללית לחשיבותה של מצוקה פסיכולוגית לרווחתם הכללית של משקי הבית, ואולי על הצורך להתמודד עם הבעיות הללו ולפתור אותן. למרות שדיווחים אלה הם דיווחים מתווכים, שלא ניתן לנתחם מעבר לכך, במיוחד ברמה הפרטנית, המידע שהשגנו כאן מרמז שהשפעת הפלישה והעוצר התבטאה בסמפטומים של מצוקה נפשית, הן גופנית והן התנהגותית, שאולי אף החמירה מחלות קימות, הן גופניות והן נפשיות.

עמדות לגבי המצב הנוכחי
לבסוף, כאשר נשאלו לגבי עמדותיהם באשר לתנאים בהם הם חיים, שוב, שיעור גבוה של 76% דיווחו על עמדות המעידות על ייאוש ואומללות באשר למה שקורה בחייהם, תוצאות אשר תואמות את אלה שהושגו בארבע הערים האחרות. 8% התמקדו בדאגות הנוגעות למצבה הכלכלי של המשפחה, והשאר נתנו מגוון תשובות כגון: "זוהי תוצאה נורמלית של הסכמי אוסלו," "אין לעם הפלסטיני מנהיגות חכמה", "המשחק נחשף", "החשש כעת הוא לגבי מה שיקרה בעתיד" וגם "זהו משחק פוליטי של בגידה והסכמים." באשר לסיבה להדרדרות בחיי היומיום שלהם, האחריות הוטלה על ההנהגה הפלסטינית אשר לא העריכה נכון את המצב, משוא-פנים, שחיתות וגורמים נוספים (20% מהתשובות), האשמת הכיבוש וכוחו, שרון וכישלונו הפוליטי (34% מהמשיבים), האשמת ישראל ומנהיגות העולם הערבי (10%) מהמקרים, ושילוב בין הכיבוש וכישלון הרשות הפלסטינית, עוד 10%. השאר היו תשובות מעורבות, כולל בגידת הערבים ותמיכה אמריקאית, תשובות ששומעים כאן הרבה, היעדר אחדות לאומית, נוכחותם של משתפי פעולה עם ישראלי, והשתיקה הערבית.

מסקנות
דו"ח סטטיסטי ראשוני זה אשר התמקד בעיר בית לחם במהלך הפלישה מחדש ב-29 במרס 2002, העלה ממצאים דומים לאלה שהושגו בארבעת דו"חות הערים האחרים שהושלמו. עם זאת, בבית לחם אורך העוצר והמצור התבטאו בקשיים רבים יותר להתמודד עם המחסור במזון ובמזומנים בהשוואה לערים אחרות. מאידך, דיווחים באשר למחסור בחשמל, מים וקשר טלפוני מעידים כי אלה היו חמורים פחות מאשר במקומות אחרים, אף שההבדלים באורכם של העוצר והמצור בין בית לחם לערים אחרות מקשים על השגת תוצאות חד משמעיות.
כמו בערים אחרות, משקי הבית בבית לחם נחשפו לאלימות רבה ולהפרות של זכויות אדם בסיסיות, כולל הזכות לתנועה, לגישה לשירותים רפואיים, לעבודה ולתזונה נאותה. למרות שבית לחם זכתה אולי לתשומת לב תקשורתית רבה בגלל האירועים הספציפיים סביב כנסית המולד, ולמרות העובדה שהעוצר והפלישה היו הממושכים ביותר מבין הערים שנסקרו, המידע שבידנו מרמז כי אפשר שבית לחם סבלה פחות מאשר הערים האחרות מהרס ונזק פיזיים. אולי נוכחות הכיסוי התקשורתי והמתנדבים הבינלאומיים, לצד מעמדה הרוחני של העיר בציויליזציה הנוצרית, גרמו לישראלים לנקוט ביד רכה יותר ואולי מנעו מקצת הברוטליות שהופגנה במקומות אחרים, במיוחד במחנה הפליטים ג'נין. עם זאת, כמו בערים אחרות, הייאוש נפוץ ומהווה חלק מתודעה כללית שהחלה להופיע בקרב האוכלוסיה הפלסטינית עוד קודם שהחלה הפלישה האחרונה. יאוש זה מתחזק עתה לא רק לנוכח הפרות חמורות של זכויות אדם והרס התשתית החיונית לקיום, אלא גם בשל הפלישות החוזרות ונשנות והעוצר, וכן הסגר והמצור, אשר חומרתם מונעת אפשרויות לשיקום ובניה מחדש. ללא הסרת הסגר והמצור, ללא הפסקת הפלישות והפלישות מחדש של הצבא הישראלי, וללא קץ הכיבוש, תושבי בית לחם, כמו גם שאר הערים והכפרים בפלסטין עתידים לעמוד בפני תנאים חמורים עוד יותר מאלה שכבר התנסו בהם.

ביבליוגרפיה
1. Bennet, James, Bethlehem Invaded Again, as Israelis Extend Control, New York Times, May 27 th , 2002.
2. Palestinian Central Bureau of Statistic, PCBS, 1999 . Population of Palestinian Communities, 1997-2010 . Ramallah-Palestine.
3. Palestinian Central Bureau of Statistics, 2000. Population, Housing and Establishment Census -1997, City Reports Series. Final Results– Bethlehem City.


26 27
  • תשובות להודעה זו
     סמסטר אביב מושעה באוניברסיטת ביר זית LiatJune 02, 2002 - 17:50
    yulieJune 02, 2002 - 19:08
    LiatJune 02, 2002 - 19:31
        • RE: טעות שלי
    nrothmanJune 02, 2002 - 19:51
    yulieJune 02, 2002 - 20:19
    nrothmanJune 03, 2002 - 17:19
    גרסה סופיתnrothmanJune 03, 2002 - 07:53
    nrothmanJune 03, 2002 - 07:58
     הועלה 28872 - כן, אני פלסטיני מעזה nrothmanJune 03, 2002 - 02:01
    ענה להודעה | חזרה לפורום | Forums Overview
    Forums Overview | היכנס | הירשם | אבדה הססמא? Cyphor (Release: 0.19, PHP 4.3.2)