נטלי - בית לחם, posted by Liat, [212.129.3.33], June 03, 2002 - 00:27. Viewed 6 times.
מידע משתמשטקסט
Liat
(79 posts total, last post: June 22, 2002 - 12:07)
תנאי החיים והבריאות במהלך הפלישה הישראלית לגדה המערבית: בית לחם
מאת ריטה ג'יאקמאן ועבד אל-לטיף חוסיני, 29 במאי 2002
המכון לחקר בריאות הקהילה והציבור, אוניברסיטת ביר זית
תרגמה: ליאת קוזמא
פורסם במקור: http://www.indymedia.org.il/imc/israel/webcast/28783.html


זהו החמישי והאחרון בסדרה של דוחות סטטיסטיים המתמקדים בחיי היומיום והתנאים הסביבתיים של משפחות שחיו תחת עוצר, בפחד ובסכנה במהלך הפלישה הישראלית האחרונה לגדה המערבית. הערים הכלולות בסדרה זו הן רמאללה/בירה, שכם, ג'נין, טולכרם ובית לחם. למרות שאנחנו שולחים כל דו"ח בנפרד, יש לראות בהם יחידה אחת. דו"ח סופי ישלח בעקבות הדו"חות על הערים הספציפיות ויתמקד בסיכום התוצאות בכל הערים.
בדו"ח זה, נבחן את התשובות שהושגו במשקי בית בבית לחם. משקי הבית שנסקרו כוללים את העיר בית לחם ואת שלושת מחנות הפליטים שלה (דהיישה, השוכן בפאתי העיר, אידה, המקשר בין בית לחם ובית ג'אלה, ואזה, בתוך בית לחם עצמה). הנתונים בסקר זה הם ברי הכללה לכל אוכלוסית בית לחם ומחנות הפליטים שלה, אשר על פי הערכות ה-PCBS מ-1997 כוללות סך כולל של 32,510 איש ו-6,157 משקי בית.
בית לחם נכבשה יותר מפעם אחת במהלך התקופה האחרונה. הפעם הראשונה החלה ב-8 במרס 2002 והסתיימה ב-15 בו. הפלישה השניה, שהיא נושאו של דו"ח זה, החלה ב-29 במרס ונמשכה עד ל-11 במאי. בית לחם סבלה מהתקופה הארוכה ביותר של כיבוש ועוצר מבין הערים שנסקרו (44 ימים רצופים). הפלישה השלישית החלה ב-27 במאי 2002, וכללה עוצר, מעצרים והרס, אשר התרחשו באופן שגרתי ונמשכים בעת כתיבת דו"ח זה. ההשפעה של הכיבוש והעוצר הממושכים, וכן של אלה הנמשכים לתקופות קצרות יותר, מתבטאים במחיר כבד אותו משלמים אנשי בית לחם במונחים חברתיים והומניטריים, אולי יותר מאשר ערים אחרים אשר סקרנו עד כה.

שיטת המחקר
סקר מבית לבית נערך במהלך השבוע השלישי של חודש מאי 2002, נבחרה דגימה מקרית מרובדת של בתי אב, בעיקר בהתבסס על מיקום, המייצגת את כל בתי האב בעיר. מדגם של 154 בתי אב נבחר תור שימוש בשיטת מדגם אשכולות מרובד.

עיבוד המידע
המידע עובד תוך שימוש בתוכנות ACCESS ו-SPSS וכן במבנה בקרה שהתבסס על שאלות סגורות.

התוצאות
רואיינו 158 ראשי משקי בית או בני משפחה בוגרים. הגיל הממוצע של המשיבים היה 38, בדומה לגיל הממוצע בטולכרם, אך מעט נמוך יותר מאשר בשאר הערים שנסקרו. 47% מהמשיבים היו נשים.
מכלל המשיבים, 8% אינם יודעי קרוא וכתוב, 16% בעלי חינוך יסודי, 27% בעלי חינוך תיכוני, 10% בעלי חינוך על תיכוני, שיעור גבוהה של 25% בעלי תואר ראשון, ו-3% בעלי תואר שני ומעלה, מה שמרמז על הטיית המדגם לעבר משיבים בעלי השכלה. מפקד של ה-PCBS שנערך ב-1997 ובחן אנשים מעל גיל 10 העלה את הממצאים הבאים: 8% שאינם יודעי קרוא וכתוב, 14% בעלי יכולת קרוא וכתוב, 67% בעלי השכלה תיכונית ומטה, 4% בעלי תעודות מקצועיות, 8% בעלי תואר ראשון ומעלה.
משק הבית הממוצע בסקר זה היה גדול יחסית, 6.81 נפשות למשפחה: שיעור גבוה יותר מאשר השיעור שדווח על ידי ה-PCBS ב-1997 (5.3 בעיר ובמחנות הפליטים גם יחד), אך קרוב לשיעור שדווח ברמאללה (6.84) ונמוך מאשר בטולכרם (6.94). בבית לחם, מצאנו שמשק הבית הגדול ביותר הכיל אדם אחד, והגדול ביותר 40 נפשות למשק בית, הנתון הגבוה ביותר מבין הערים שנסקרו. 77% ממשקי הבית היו גרעיניים והשאר - מורחבים, תוצאות דומות לממצאי ה-PCBS מ-1997.

הרכב המשפחה: שינוי בנסיבות מיוחדות
השיעור הגבוה מהצפוי של גודל המשפחה הממוצע אשר נמצא בסקר זה עשוי להיות קשור לעובדה שמפשחות ארחו משפחות אחרות במהלך הכיבוש, תוצאות שעלו מכל הערים הכללות בסקר ללא יוצא מן הכלל.
בבית לחם, מצאנו ש-28% מכלל המשיבים דיווחו שאירחו בני משפחה אחרים וחברים במהלך הפלישה מחדש והעוצר, דפוס הדומה לממצאינו ברמאללה/בירה ובשכם, אבל גבוה יותר מאשר בטולכרם (23%) ונמוך יותר מאשר בג'נין (37%). תוצאות אלה מעידות על תנועת אוכלוסין הרחק מאיזורי סכנה אל איזורים שנתפסים כפחות מסוכנים, תופעה הקשורה ככל הנראה לחומרת המתקפה נגד בתים, בניגוד לתשתיות, אשר מובילה להגירה פנימית של משפחות בתוך העיר במהלך הפלישה. למעלה משני שליש דיווחו שאורחיהם היו קרובים, והשאר – שכנים, חברים וזרים שלא יכלו להגיע לבתיהם בשל העוצר או מפני שהם שימשו מגנים אנושיים והושארו הרחק מבתיהם וחפשו מפלט במקום אחר.
כאשר נשאלו מדוע האורחים עזבו את בתיהם שלהם וחפשו מקלט בבתים שנסקרו, כמעט שליש דיווחו על פחד מפני סכנה כסיבה המרכזית לכך שאנשים חיפשו מקלט בבתיהם. ארבע עשיריות דיווחו שביתם של אורחיהם נמצא באיזורים מסוכנים אשר היו מוקפים בחיילים והפגזות. השאר דיווחו את התשובות הרגילות: החיילים השתלטו על הבית, פחד ממעצר, וגם תשובה לא נפוצה: "האורחים היו אזרחים זרים אשר שהו בבית לחם באותה תקופה כדי לעזור להגן עלינו ולהפגין סולידריות עם משפחתנו."
באופן כללי, השינוי הזמני המשמעותי בהרכבם של משקי הבית במהלך ההגירה התוך-ערית במהלך הפלישה נראית תופעה חשובה אשר השפיעה על כל העיר במהלך התקופה. תוצאות אלה שוב מזמינות מחקר עתידי שייבחן את השינויים האפשריים בדינמיקה המשפחתית. ניתן להתמקד ביחסי הכוחות ובחלוקת העבודה בין גברים לנשים בתקופות קשות אלה, בעיקר כראיה אנקדוטית אשר מורה על החמרת הנטל על נשים כדואגות לפני ביתן, אולי אף בשיעור אשר עולה על הרגיל. בנוסף, חקר השפעת חוסר אונים, אובדן עבודה, חוסר יכולת להגן או לפרנס משפחה ומעצר חלקי בבית על תפיסתם העצמית של גברים והערכתם העצמית גם היא סוגיה חשובה הדורשת מחקר נוסף.

אובדן עבודה
מבין הנשים המשיבות, רק 53% דיווחו על עצמן כעקרות בית, והשאר דיווחו שהן עובדות, נתון נוסף המצביע על קיומה של הטיה בסקר זה לטובת נשים משכילות ועובדות. זאת בניגוד לתוצאות הסקר של 1997 באשר לשיעור השתתפות בכוח העבודה, אשר עמד על 14%. עם זאת, דיווחי ה-PCBS נוגעים לכל הנשים מעל גיל עשר, ואילו הדגימה שלנו כוללת בוגרים בלבד, מה שמקשה על הסקת מסקנות וודאיות באשר למידה ההטיה ולגורמיה ולא מאפשר השוואה נוספת.
באשר למשיבים הגברים, שישית היו עצמאיים - בעלי חנות או עסק קטן אחר, שיעור גבוה של שליש דיווחו על עצמם כעובדי צווארון לבן כגון עובדי משרד, טכנאים ועובדי הרשות הפלסטינית, שליש נוסף דיווחו על עצמם כעובדים בעבודות לא מקצועיות או מקצועיות למחצה, והשאר דיווחו על עצמם כעובדים במקצועות חופשיים או איכרים. מכלל הגברים, עשירית דיווחו על עצמם כמובטלים לפני הפלישה.
כאשר נשאלו אם הם עדיין עובדים אחרי הפלישה, מבין אלה שעבדו לפני הפלישה מחדש, שיעור גבוה של 29% דיווחו שהם כבר לא עובדים. אלה תוצאות הדומות לאלה בטולכרם (28%) ושכם (27%) וגבוהות מהתוצאות בג'נין (24%) וברמאללה (23%). מבין אלה שאיבדו את עבודתם כחצי דיווחו שהייתה זו תוצאה של הסגר והמצור, כחמישית דיווחו על בעיות הקשורות להתמוטטות השוק, והשאר דיווחו על מגוון של סיבות, כגון "המצב עדיין לא נורמלי," "מקום העבודה נהרס במהלך הפלישה" ואפילו "פוטר בגלל המצב".
תוצאות אלה, לצד תוצאות שהושגו בערים האחרות, מצביעות על הצורך לבחון את בעיית האבטלה, במיוחד בקשר למצור ולהתמטטות השוק. יתרה מזאת, תוצאות אלה מצביעות על הצורך לסיוע המתמקד במשקי הבית באמצעות יצירת מקומות עבודה באיזור המגורים, כגורם שיש לייחס לו חשיבות עליונה לפעולה ברמה הכלכלית, חברתית והומנטירית.

מחסור בשירותים בסיסיים
למרות שבית לחם סבלה מהכיבוש והעוצר הממושכים ביותר מבין הערים שנסקרו, דיווחים מבתי האב מעידים שהפסקות החשמל לא היו חמורות כמו במקומות אחרים. בסקר זה מצאנו שרק 3% מהמשיבים דיווח על ניתוק החשמל במשך כל הזמן, 10% נוספים - רוב הזמן, 45% רק חלק מהזמן, ושיעור גבוה של 42% לא ניתקלו כלל בבעיה מעין זו. זאת בניגוד לניסיונם של בתי האב בערים אחרות - 20% מבתי האב ברמאללה, 44% בטולכרם, 47% בשכם ושיעור גבוה של 96% בג'נין אשר דיווחו על מחסור בחשמל רוב או כל הזמן. הסיבה לכך שרשת החשמל של בית לחם לא סבלה מכך היא מעבר לתחומו של מחקר זה. עם זאת, יתכן שההבדל המשמעותי באורך העוצר והפלישה בין בית לחם לערים האחרות לא מאפשר השוואה נאותה של חומרת השיבושים באספקת שירותים ושבסופו של של דבר, אורך העוצר והפלישה עשוי להיות גורם מכריע.
המחסור במים במהלך הפלישה והעוצר נראים חמורים יותר מאשר המחסור בחשמל. רק 6% דיווחו על מחסור במי ברז לשתיה רוב או כל הזמן, 17% דיווח על מחסור במי ברז לשתיה חל מהזמן ו-77% לא נתקלות בבעיות של מים זורמים בכלל. גם כאן, תוצאות אלה עומדות בניגוד לממצאים בערים אחרות: 23% בטולכרם דיווחו על מחסור באספקת המים רוב הזמן, 37% ברמאללה, 39% בשכם ושיעור גבוה של 96% בג'נין. אורך העוצר והפלישה וכן השכונה בה נמצא הבית עשוי להסביר את השיעור הנמוך שנמצא בבית לחם. על פי רשות המים והביוב של בית לחם, המחסור במים היה החמור ביותר בסביבת כנסית המולד וסביב העיר העתיקה, שם נותקו המים למשך 5 עד 20 יום, כולל תקופה של 40 יום באיזור הצמוד לכנסיה. ניתוק קווי הטלפון גם נמצא כלא מהווה בעיה. מבין בעלי הטלפון, 15% דיווחו שקווי הטלפון נותקו רוב או כל הזמן ו-21% - חלק מהזמן.
מבין כלל משקי הבית, 11% דיווחו שצינורות ביוב התפוצצו, ומשקי בית התקשו לפנות את השפכים. רק 1% דיווחו על קשיים בפינוי בורות ביוב. בניגוד לכך, שיעור גבוה של 95% דיווחו על קשיים להפטר מהאשפה הביתית, מה שמעיד על חומרת העוצר. מבין אלה שדיווחו על קושי זה, 57% מסרו שהשירותים העירוניים הופסקו במהלך העוצר, ואילו 25% דיווחו שהעוצר היה כה חמור שהם לא יכלו להוציא את הזבל אל מחוץ לבין ואכסנו אותו בבית. השאר דיווחו תשובות שונות כגון "טנק ניצב בדיוק ליד מיכל האשפה", "הצבא הרס את מיכל האשפה" או "הצבא הוצב מול הבית."

מחסור באוכל ובכסף מזומן
התוצאות בקשר לקשיים עקב מחסור במזון ומזומנים מדגימים דפוס שונה מאשר הממצאים הקודמים: בתי האב בבית לחם סבלו ככל הנראה ממחסור באוכל ובכסף מזומן יותר מאשר ערים אחרות, ככל הנראה כתוצאה מהפלישה והעוצר הממושכים. כאן 54% מבתי האב דיווחו על מחסור במזון בבית, בהשוואה לשיעורים נמוכים יותר בטולכרם, ברמאללה ובשכם (50%, 43% ו-37%, בהתאמה) ושיעור גבוה יותר של 64% בג'נין. נראה שג'נין נפגעה באופן החמור ביותר בתחום זה, ואחריה בית לחם, טולכרם, רמאללה ושכם, בהתאמה.
מבין אלה שדיווחו על מחסור במזון בבית בבית לחם, שיעור גבוה של כשליש דיווחו שניסו לאכול פחות, אכלו בצמצום כדי לשרוד את העוצר הארוך, כמעט חמישית דיווחו שהם הסתדרו עם מה שהיה להם וחמישית דיווחו על שיתוף פעולה עם שכנים וקרובים וכדי להאכיל את משפחתם והשאר התבססו על ייצור ביתי, סיוע במזון, או השתמשו בתחליפים, בעיקר שימורים. בדומה, מחסור בפריטי מזון בשוק הורגש כאשר העוצר הוסר. שיעור גבוהה של 50% דיווחו על בעיות במחסור זה, בהשוואה לשיעור גבוה בטולכרם, 69% ברמאללה, 43% בשכם, ושיעור מאוד גבוה של 89% בג'נין.
מחסור במזומנים היווה אף הוא בעיה בבית לחם. שיעור גבוה של 65% דיווחו על קשיים בתחום זה, בהשוואה ל-54% ברמאללה, 39% בטולכרם, 34% בג'נין ו-33% בשכם. לא ברור למה משקי בית בבית לחם ובמקום השני רמאללה סבלו במיוחד מבעיה זו, אבל הסיבה לכך עשויה להיות נעוצה בהסתמכות רבה יותר של תושבי בית לחם על בנקים, העובדה שהפלישה החלה קודם ברמאללה ובית לחם והעניקה לערים האחרות הזהרה מראש ועודדה משפחות להתכונן לתקיפה, וכן אורך העוצר והמצור, אשר יצרו תנאים למחסור חמור יותר במצרכי יסוד ובכסף מזומן. תוצאות אלה מזמינות מחקר שדה נוסף באשר לשאלה ספציפית זו. באשר לערים האחרות, תוצאות אלה מזמינות בחינה מפורטת יותר של השפעת האירועים על הבריאות ועל התנאים התזונתיים של האוכלוסיה, ובמיוחד ילדים קטנים.

ירי, פיצוצים והרס רכוש ומוסדות
35% מהמשיבים דיווחו שמעו הרבה יריות ופיצוצים במשך כל תקופת הפלישה והעוצר, ו-51% רוב הזמן, 14% מעט ורק 1% - כלל לא. כאשר נשאלו כיצד התמודדו עם המצב, 65% דיווחו שהמשפחות התחבאה מפחד, סבלה מהעדר שינה וממצוקה נפשית. 18% דיווחו שהמשיכו את חייהם כרגיל, שכן המשפחה כבר התרגלה למצב ולא היה שום דבר שהם יכלו לעשות. רק 5% התמקדו בבריאות הגופנית והנפשית של הילדים, והשאר נתנו שורה של תשובות: "עזבנו את ביתנו וחיפשנו מחסה במקום אחר", "הוטרדנו מהצבא שהיה מעבר לדלת", "ישנו במקום הכי בטוח בבית וקיווינו שאלוהים יוכל להגן עלינו", "המשפחה נאספה בחדר אחד וחיכתה שהצבא יכנס".
מבין כלל המשיבים, 31% דיווחו על נזק משמעותי בשכונת מגוריהם, בניגוד לשיעור הגבוה של 87% בטולכרם, 78% בג'נין, 67% בשכם ו-52% ברמאללה. בבירור, ובהסתמך על תגובות אלה בלבד, רמת ההרס סביב תושבי בית לחם היתה נמוכה באופן משמעותי יחסית למקומות אחרים, יתכן בשל הרמה הנמוכה יותר של הרס באופן כללי, או בשל ריכוז ההרס רק באיזורים מסויימים, כגון איזור כנסית המולד והעיר העתיקה. מבין אלה אשר דיווחו על הרס, כמעט חצי דיווחו על הרס משמעותי של קירות תמך, עמודי טלפון וחשמל, ביוב, מדרכות, מכוניות ואפילו תמרורים. כמעט שליש דיווחו על הרס בתים ודלתות, שבירת רהיטים וחלונות והשאר דיווחו על הרס של בנייני ציבור, חברות מסחריות ופיצוץ של בתים נעולים. מעניין לציין שאיש לא דיווח על הרס מוסדות כמו ברמאללה או על הרס פרוע של בתים כפי שארע בג'נין ובעיר העתיקה בשכם.
עשרים ואחד אחוז מהמשיבים דיווחו שבתיהם נחשפו ליריות, הפצצות או הרס, בהשוואה ל-28% בטולכרם ורמאללה, והשיעור הגבוה של 34% בשכם ו-59% ברמאללה. מבין סך כל המשיבים 15% דיווחו כי המכוניות שלהם נפגעו באופן ישיר מיריות, הפצצות או הרס, ו-18% אחוז דיווחו שמקום עבודתם נתון היה ליריות, הפצצות והרס, שיעור גבוה במקצת מטולכרם (13%), משכם (12%), אבל פחות מאשר ג'נין (29% ורמאללה (41%).
שלושים ושמונה אחוז מהמשיבים דיווחו שנערך חיפוש בבתיהם על ידי צה"ל, בהשוואה לשיעור הנמוך של 30% בג'נין, ושיעור גבוה יותר של 41% ברמאללה, 45% בטולכרם ו-50% בשכם. מבין כלל המשיבים, 27% דיווחו על מעצר של לפחות בן משפחה אחד במהלך תקופת הכיבוש מחדש והעוצר, שיעור הנמוך יותר מאשר הדיווחים על רמאללה (36%), גבוה יותר מ-12% אשר דווחו בטולכרם או ג'נין (21%), אך דומה לשיעור שדווח בשכם (24%).
בסך הכלל, תוצאות אלה מדגימות שבעוד שהעוצר והפלישה המשיכו תקופה ארוכה יותר בבית לחם, הנזק הפיזי שם היה פחות חמור מאשר בג'נין, לפחות ביחס להרס בתים בתקופה זו, ופחות חמור מהנזק למוסדות אשר אירע ברמאללה. תוצאות אלה, בשילוב עם תוצאות אחרות אשר הוזכרו לעיל, הנוגעות להפרעות באספקת המים והחשמל, מובילות להנחה שמשקי הבית בבית לחם הושפעו בעיקר, אך לא רק, מהבעיה היחודית של העוצר הארוך, וכתוצאה מכך, מחוסר יכולתם לצאת מהבית, לקנות מצרכים, לצרוך שירותים ולהגיע לעבודה, במידה רבה יותר מאשר נזק פיזי אשר התרחש במהלך הפלישה.

תרופות
דיווחים על מחסור בתרופות עמדו על 34%, אותו שיעור כמו בטולכרם ובג'נין, מה שמותיר את רמאללה עם השיעור הגבוה ביותר של מחסור בתרופות (49%) ושכם עם השיעור הנמוך ביותר (22%). בהנתן העובדה שהפלישה לבית לחם ורמאללה אירעה באותו הזמן, הסוגיה של המחסור הרב יותר בתרופות בקרב תושבי רמאללה יחסית לבית לחם, אפילו שתנאי העוצר בבית לחם המשיכו זמן רב יותר מאשר ברמאללה, אינה יכולה להיות מוסברת בסקר זריז זה, אך זו יכולה להיות סוגיה מעניינת למחקר עתידי. בהנתן העובדה שתושבי בית לחם כבר נחשפו לחווית הפלישה לזמן רב, יתכן שחוויה זו מהווה גורם המשפיע על דפוסי קניה ואגירה בבית של מוצרים חיוניים, ובמיוחד תרופות.
כשנשאלו כיצד התמודדו עם המחסור בבית, רבע יצרו קשר עם ארגוני רווחה וארגונים הומניטריים, חמישית נוספת לקחו את התרופה או תרופות דומות מהשכנים, שישית חזרו לתרופות מסורתיות, שישית לא עשו דבר וחיכו, והשאר נעזרו בחברים, יצרו קשר עם אמבולנסים, צרכו תרופות הרגעה במקום תרופות שהם היו צריכים או "סמכו על מערכת החיסון האלוהית".
מבין אלה אשר דיווחו על מחסור בתרופות במהלך התקופה, למעלה משני שליש דיווחו על הדרדרות מצב הבריאות של החולה, ואילו אחרים סיפקו תשובות שכללו: "חיו עם כאב", "בעיות רפואיות נרפאו יותר לאט", "למחלות יש אורך חיים מוגבל ממילא", ו"כתוצאה מכך נגרמו בעיות רפואיות".

בריאות הנפש
כמו בערים אחרות, שיעור גבוה של 87% מהמשיבים דיווחו על בעיות הקשורות לבריאות הנפשית של אחד או יותר מבני הבית, תוצאות הדומות לתוצאות שנמצאו בערים האחרות, ומדגימות את הלחץ הפסיכולוגי המשמעותי במשקי הבית. מגוון של תנאים דווחו, כולל פחד בקרב ילדים, רעד בלתי נשלט, בעיות שינה, בכי, אובדן תיאבון, תשישות מעורבת בפחד וחשש, סכסוכים בין המשפחה והשכנים (אשר נתפסו כראיה ללחץ נפשי), והרגשת חוסר ביטחון וחוסר יכולת להגן על המשפחה.
כאשר נשאלו כיצד המשפחה הגיבה לבעיות אלה, טווח התשובות היה נרחב למדי. שישית השיבו שהתמקדו בלהרגיע את חששם של הילדים, חמישית צפו בטלויזיה, שיחקו בקלפים, במשחקי מחשב ובידרו את עצמם עם אחרים, רבע דיווחו שהם לא עשו כלום כי אי אפשר לעשות שום דבר, שישית נוספת התפללו, והשאר סתם השתעממו או היו עצבניים, השאירו את כל המשפחה בחדר אחד, פנו ליעוץ, פנו לשירותי האמבולנס בעיר, לקחו תרופות שינה, אכלו שום (ככל הנראה כי זה טוב לעצבים ומרגיע אנשים) וצעקו על הילדים בתגובה ללחץ בו הייתה שרויה המשפחה.
אם לוקחים בחשבון את הדיווחים מבית לחם בשילוב עם ארבע הערים האחרות, המסקנה היא כי השפעת תקופות הפלישה והעוצר הורגשו על ידי המשפחות לא רק מבחינה פיזית, אלא גם מבחינת בריאותם הנפשית. העובדה שבעיות בריאות הנפש גם הוכרו על ידי המשיבים, אשר היו נכונים לדווח על בעיות כאלה במשק הבית, היא חשובה גם מפני שהדיווחים הללו מורים על נוכחותה של מודעות כללית לחשיבותו של הלחץ פסיכולוגי לרווחתם של משקי הבית, ואולי לצורך לפעול על מנת להתמודד עם הבעיות הללו ולפתור אותן. למרות שדיווחים אלה הם דיווחים מתווכים, שלא ניתן לנתחן מעבר לכך, ובמיוחד ברמה האינדיבידואלית, המידע שהשגנו כאן מרמז שהשפעת הפלישה והעוצר התבטאו בסמפטומים של לחץ נפשי, גם גופניים וגם התנהגותיים, שאולי גם החמירו מחלות קימות, גם גופניות וגם נפשיות.

עמדות לגבי המצב
לבסוף, כאשר נשאלו לגבי עמדותיהם באשר למצב בו הם חיים, שוב, שיעור גבוה של 76% דיווחו על עמדות של ייאוש ואומללות באשר למה שקורה בחייהם, תוצאות אשר תואמות את אלה שהושגו בארבע הערים האחרות. 8% התמקדו בדאגות הנוגעות למצבה הכלכלי של המשפחה, והשאר נתנו תשובות כגון: "זוהי התוצאה הטבעית של הסכמי אוסלו," "אין לעם הפלסטיני מנהיגות חכמה", "המשחק נחשף", "אנחנו מפחדים עכשיו לגבי מה שיקרה בעתיד" וגם "זהו משחק פוליטי של בגידה והסכמים." באשר לסיבה להדרדרות בחיי היומיום שלהם, האחריות הוטלה על ההנהגה הפלסטינית אשר לא הערכיה נכון את המצב, שחיתות וגורמים נוספים (20% מהתגובות), האשמת הכיבוש וכוח הכיבוש, שרון וכישלונו הפוליטי (34% מהמשיבים), האשמת ישראל והמנהיגות הערבית (10%) מהמקרים, ושילוב בין ישראל וכשלון הרשות הפלסטינית, עוד 10%. בגידת הערבים ותמיכה אמריקאית הן תשובות ששומעים הרבה כאן, העדר אחדות לאומית, משתפי פעולה ישראליים והשתיקה הערבית.

מסקנות
דו"ח סטטיסטי ראשוני זה אשר התמקד בעיר בית לחם במהלך הפלישה מחדש ב-29 במרץ 2002, העלה ממצאים דומים לאלה שהושגו בארבעת דו"חות הערים האחרים. עם זאת, בבית לחם אורך העוצר והמצור התבטאו בקשיים רבים יותר להתמודד עם המחסור במזון ובמזומנים בהשוואה לערים אחרות. עם זאת, דיווחים באשר למחסור בחשמל, מים וקשר טלפוני מעידים כי הם היו פחות חמורים מאשר במקומות אחרים, למרות שההבדלים באורכו של העוצר והמצור בין בית לחם וערים אחרות מקשים על השוואה ועל תוצאות מוחלטות.
כמו בערים אחרות, משקי הבית בבית לחם נחשפו לאלימות רבה ולהפרות של זכויות אדם בסיסיות, כולל הזכות לתנועה, לגישה לשירותים רפואיים, לעבודה ולתזונה נאותה. למרות שבית לחם אולי זכתה לתשומת לב תקשורתית רבה בגלל האירועים הספציפיים סביב כנסית המולד, ולמרות העובדה שהעוצר והפלישה היו הממושכים מבין הערים שנסקרו, המידע שבידנו מרמז כי בית לחם סבלה פחות מאשר הערים האחרות מהרס ונזק פיזיים. אולי נוכחות הכיסוי התקשורתי והמתנדבים הבינלאומיים, לצד מעמדה הרוחני של העיר בציויליזציה הנוצרית, גרמו לישראלים לנקוט ביד רכה יותר ואולי הרתיעה כמה מהמעשים הברוטלים אשר נעשו במקומות אחרים, במיוחד במחנה הפליטים ג'נין. עם זאת, כמו בערים אחרות, הייאוש נפוץ בקרב התודעה הכללית שהחלה להופיע בקרב האוכלוסיה הפלסטינית אפילו לפני שהחלה הפלישה האחרונה. יאוש זה מתחזק עתה לא רק לאור הפרות חמורות של זכויות אדם והרס תשתית חיונית לקיום, אלא גם בשל הפלישות החוזרות ונשנות והעוצר, וכן הסגר והמצור, אשר חומרתו אינה מאפשרת שיקום ובניה מחדש. ללא הסרת הסגר והמצור, ללא הפסקת הפלישות והפלישות מחדש של הצבא הישראלי, וללא קץ לכיבוש, אנשי בית לחם וכן תושביהם של ערים וכפרים אחרים בפלסטין עתידים להתמודד עם תנאים חמורים יותר מאשר אלה שכבר היו עדים להם.

ביבליוגרפיה
1. Bennet, James, Bethlehem Invaded Again, as Israelis Extend Control, New York Times, May 27 th , 2002.
2. Palestinian Central Bureau of Statistic, PCBS, 1999 . Population of Palestinian Communities, 1997-2010 . Ramallah-Palestine.
3. Palestinian Central Bureau of Statistics, 2000. Population, Housing and Establishment Census -1997, City Reports Series. Final Results– Bethlehem City.
26 27
  • תשובות להודעה זו
     סמסטר אביב מושעה באוניברסיטת ביר זית LiatJune 02, 2002 - 17:50
    yulieJune 02, 2002 - 19:08
    LiatJune 02, 2002 - 19:31
        • RE: טעות שלי
    nrothmanJune 02, 2002 - 19:51
    yulieJune 02, 2002 - 20:19
    nrothmanJune 03, 2002 - 17:19
    נטלי - בית לחםLiatJune 03, 2002 - 00:27
    nrothmanJune 03, 2002 - 07:53
    nrothmanJune 03, 2002 - 07:58
     הועלה 28872 - כן, אני פלסטיני מעזה nrothmanJune 03, 2002 - 02:01
    ענה להודעה | חזרה לפורום | Forums Overview
    Forums Overview | היכנס | הירשם | אבדה הססמא? Cyphor (Release: 0.19, PHP 4.3.2)