Upcoming Events

  • סיור של עיר עמים בירושלים(0 أيام)
  • מופע בסלון - עופר גולני(0 أيام)
  • 5th Bil'in Conference(0 أيام)
 

الإبحار

 

Global IMC Network

  • www.indymedia.org
 

don't say until when אל תגידו עד מתי

نسخة للطباعةنسخة للطباعةSend to friendSend to friendPDF versionPDF version

זה כבר הרבה זמן שעמוס גבירץ מפרסם את המדור "אל תגידו לא ידענו", בדואל, בעברית ואנגלית. לעדכן את הפעילות ולידע את הציבור בפרטים הקטנים והגדולים של הכיבוש, לכתוב אותם, ולשלוח נראה מתיש משהו וזה בדיוק מה שיחודי בעמוס -- שגם אחרי מדור 120 נראה שלא יחדול.

it's already a long time that amos gvirtz publishes the culumn "don't say we didn't know", by email, in hebrew and english. updating the activists and informing the public with the small and big details of the occupation, to write them, and to send seems somewhat exhausting and that's exactly what's unique about amos -- that even after 120th column doesn't look like he will stop soon.

מה עוד שעמוס מרשים בתור איש של מעשים. שיצא לי לפגוש אותו סוף סוף אחרי חודשים שבהם העברתי את המדור לאתר של אינדימדיה הופתעתי שאיש האי-אלימות שכבר ראה הכל והיה פעיל איפו לא ולא בחר את הדואל לעומת הבלוג מתוך היכרות קרובה של הרשת אלא להיפך טורח וממשיך לעדכן דווקא בחדשות שיש: עוד בית נהרס, עוד ילד נהרג, ועוד הפגנה שהותקפה באלימות... וכן, עוד פעם הרסו לנורי את האוהל. וממש לא מזיז לו שבלוג זה יותר טוב, או, שלפרסם את הכתבות בעצמו לאינדימדיה נראה לו מסובך. יפרסמו טוב, לא יפרסמו פחות טוב, אבל שלא יגידו לא ידענו.

תודה.
להלן 100 המדורים הראשונים פלוס מינוס.

what more is that amos gives the impression of a man of acts. when i got to meet him finally after months of posting the columns to indymedia's website i was surprised that the non-violence man that has seen it all and was active in many groups and didn't choose email instead of the blog out of a close acquaintance with the internet but the opposite puts in the effort and continues davka to update whatever news there is: another home is demolished, another child killed, and another demonstration violently attacked... and yes, nuri's tent was again destroyed. he really doesn't care that a blog might be better, or, that to publish the columns in indymedia seemed too complicated for him to try. they will publish, good. they won't publish, not so good. but they won't say we didn't know.

Thanks.
Below are the first hundred columns in Hebrew.

סיפור מס' 1



אדמות הכפר אסאוויה גובלות בשתי התנחלויות, "עלי ו"רחלים". עיקר הפרנסה של תושבי אסאוויה מחקלאות. 
אדמותיו של אבו קרים מאסאוויה גובלות בהתנחלות "רחלים". מזה כחמש שנים מזרימה התנחלות "רחלים" את מי הביוב שלה לאדמותיו של אבו קרים. התוצאה: 20 עצי פרי התייבשו ומתו. 
כל הפניות לצבא ולמנהל האזרחי לא עזרו, הביוב ממשיך לזרום לאדמותיו. 
כנראה שזה לא מספיק למתנחלים. לפני כחודשיים, הגיע אבו קרים לשדה, יחד עם ישראלים שבאו לגונן עליו מפני המתנחלים בזמן החריש וגילו עצים שנעקרו בשדהו. הוגשה תלונה לצבא. השוטר שהיה במקום צילם את העצים העקורים. כמובן שעד היום לא נמצאו חשודים במעשה...



סיפור מס' 2



שבט אל עוקבי ישבו על אדמותיהם (דרומית מרהט), כמו שאר הבדואים בנגב. חלקם גורשו בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, וב-1951 הם נדרשו לעזוב את אדמותיהם – לחצי שנה – ולעבור למקום בו הם מתגוררים היום, ליד חורה. 
ההבטחה לחזור לאדמותיהם לא קוימה. אבל לא פחות חמור מזה; המדינה אינה מוכנה להכיר בישוב שהיא הכריחה אותם לגור בו. וכך במחי החלטה פוליטית, הפכה המדינה את כל בני שבט אל עוקבי למפרי חוק, כאשר הם מממשים את זכות האדם הבסיסית שלהם לחיות בבית. 
ביום שלישי 25.4.2006, יום הזיכרון לשואה, באו כוחות משטרה לכפרם של בני שבט אל עוקבי לחלק צווי פינוי לקרוב ל-40 מבתי השבט. באמצע החלוקה נשמעה הצפירה. כמובן שלשתי דקות של "חסד" הפסיקו השוטרים את מלאכתם ועמדו דוממים לזכר קורבנות השואה... 
נורי אל עוקבי מנהל מאבק של שנים להחזרת בני שבטו לאדמותיהם, כפי שהובטח להם כשפונו. אחרי שהתאכזב מכל מוסדות המדינה, החליט לקיים הפגנת שבת על אדמות השבט. אחרי שנעצר בשנית תוך שבוע ימים, שוחרר, מכיוון שהשופט לא מצא עילה למעצר בשלב הנוכחי. 
אז את בני שבט אל עוקבי רוצים לפנות מהמקום שבו מדינת ישראל הושיבה אותם. לאדמותיהם מדינת ישראל אינה מוכנה להחזירם. עכשיו דורשים מהם לעבור לעיירות – המקום בו יישבו על מינימום אדמות. אין עדיין מקום מוכן עבורם. למרות זאת נותנים להם צווי הריסה לבתיהם...



סיפור מס' 3



זקיה מזיתא תרמה כליה לאחיה. זה לא עזר והוא נפטר בגלל עיקובים במתן אישורים להמשך הטיפולים, בתחילת האינתיפאדה. 
היום זקיה מפרנסת את גיסתה וארבע בנותיה (בגילים מ-2 עד 12), וכן את הוריה הזקנים. עיקר פרנסתה מאדמתה. 
גדר ההפרדה העוברת ליד הכפר (כ-3 ק"מ מהקו הירוק) השאירה כ-500 דונם (מתוך כ-1000 דונם אדמות הכפר) מהצד השני של הגדר. וכך נאלצת זקיה ללכת 10 ק"מ (דרך שער דיר אל ג'וסון), כדי להגיע לאדמתה הנמצאת 500 מטר מביתה... בנוסף מדי פעם לא מחדשים לה את אישורי המעבר. 



סיפור מס' 4

תושבי הכפר וולג'ה, השוכן בפאתי בית ג'אלה, עושים מאמץ עילאי להציל עשרים וארבע בתים אשר הריסתם הוקפאה עד ראשית יולי הקרוב ומצטרפים לעוד כ-20 בתים אשר נהרסו בשלוש השנים האחרונות.   צווי ההריסה הוקפאו לפני שנה וחצי במהלך הליך משפטי שבו התושבים התחייבו להגיש תוכנית מיתאר לכפר. לאור זאת בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת בא כוחם של תושבי הכפר- עורכי הדין אלי תוסיה כהן ואיתן פלג, להקפיא את צווי ההריסה והזהיר אותם שאם עד תום תקופת ההקפאה לא תוגש התוכנית,  צווי ההריסה יופשרו אוטומטית.  מאז שוקד האדריכל קלוד רוזנקוביץ על הכנת תוכנית מיתאר כנדרש, ועתה שהתוכנית מוכנה להגשה, קיבלנו ידיעות לפיהן משרד הפנים אינו מתכוון לקבל את התוכנית. אין מדובר בדחיית התוכנית מסיבות מקצועיות או בהחזרתה לשם ביצוע תיקונים- משרד הפנים פשוט מסרב  לקבל את התוכנית אף  לעיון. מקורות פנימיים מסרו לנו שהסיבה נעוצה בכך שקבלת תוכנית מיתאר לכפר וולג'ה עלול לעכב את אישור התוכנית להקמת ההתנחלות החדשה בשם "עין יעל"  אשר אמורה לעטוף את הכפר מדרום-מערב ולחבר בין שכונת גילה ובין ביתר עילית .   על פי מקורותינו, המדינה משתוקקת להרוס את הבתים ולגרש את תושבי וולג'ה מאדמתם לעבר החלק הפלשתינאי של  הכפר על מנת להפוך אותם לנפקדים ולהישתלט על האדמות אשר מיועדות להיות חלק מהתנחלות "עין יעל". יש לציין שבית המשפט לא דרש בשלב זה לקבל אישור לתוכניות. אלא רק להתחיל את ההליכים הסטטוטורים.   מבחינתו, די בהגשת התוכנית כדי לחדש את הקפאת הצווים.
תושבי וולג'ה נחושים להגיע לבג"צ אם משרד הפנים יסרב לקבל את תוכנית המיתאר, אך יחד עם זאת, הם חוששים לגורל בתיהם.

 


סיפור מס' 5



ב-1.4.2006 ניסה נאסר, יחד עם עוד כעשרה פלסטינים, להיכנס לישראל. הם הלכו בדרך עוקפת ליד מחסום אורנית כדי לחפש עבודה. מארב של צה"ל שגילה אותם פתח עליהם באש. נאסר נפגע ברגלו ונפל. חיילים שהגיעו אליו החלו לבעוט בכל חלקי גופו למשך זמן רב. אחד החיילים הכה בעורפו עם כת רובהו. החיילים מצאו את תעודת הזהות של נאסר וקרעוה לגזרים. במשך כשעתיים נמנעו החיילים מלהזעיק עזרה – חברים אחרים שנפצעו נלקחו מייד לביה"ח ברמאללה. נאסר איבד דם רב ובהגיעו לבי"ח בילינסון קיבל מייד עירוי דם (4 ליטר) כולל הזרקה ישירה ללב. 
לאחר כשלושה שבועות בבילינסון, שבה אליו הכרתו מספר ימים לאחר מכן סיפרו לו הרופאים, כי נאלצו לקטוע את רגלו.



סיפור מס' 6 



חמיד שחדה אלעמראני חי בכפר חרבת מזבח דרומית לכביש באר-שבע דימונה . הכפר יושב בנגב, על אדמותיו, עוד מלפני קום המדינה, ובכל זאת לא הוכר עד כה. לכן כל בתיו נבנו לכאורה שלא כחוק. (יש חוק שנקבע שנים רבות לאחר שהכפר כבר היה קיים, ולפיו הוכרזו כל קרקעות הכפר כקרקעות חקלאיות. לכן, כמעט כל בתיו של הכפר בלתי חוקיים לכאורה). עכשיו מתכוונת הממשלה להכיר בכפר. זה לא מנע ממנה לשלוח ב-24.5.2006 כוחות גדולים כדי להרוס שלושה בתים השייכים לחמיד, שתי נשיו, אמו ושבעת ילדיהם. לחמיד יש שני ילדים חולים כרוניים, דבר המחייב טיפולים ותנאים מיוחדים. זה לא מנע מכוחות הביטחון להרוס את בתיו. 
המדינה לא נתנה לחמיד ולמשפחתו שום אלטרנטיבה חוקית לחיות בביתם, לפני שהרסה את בתיהם. באין ברירה, עזרו חבריו של חמיד לבנות פחונים במקום הבתים שנהרסו.



סיפור מס' 7



זה קורה כמעט כל יום בחברון. פעילי זכויות אדם מארצות שונות באים כדי לעשות את מה שכוחות הביטחון הישראלים מסרבים לעשות. הם מאבטחים באופן לא-אלים ילדי בית ספר פלסטינים בדרכם לבית הספר וחזרה. הם מנסים להגן עליהם מפני התקפות של ילדי ונערי מתנחלים. 
לדוגמה דיווח מה-27.5.2006: צעירים מתל רומידה ירקו, הכו, קיללו וזרקו אבנים על פעילי זכויות אדם מקנדה, דנמרק ושבדיה, בשלושה מקרים, כשאלה ליוו ילדים פלסטינים. מתנחלים מבוגרים עודדו את הצעירים במעשיהם הנפשעים. חיילים ושוטרים שנכחו באירועים האלה, סירבו להתערב כדי להפסיק את אלימות המתנחלים. 
בשבתות ההתקפות יותר קשות וכבר כמה פעילי זכויות אדם נפצעו ונשלחו לבית חולים כתוצאה מהפגיעות של צעירי המתנחלים. 



סיפור מס' 8



הכפר בודרוס, כמו כפרים רבים אחרים בגדה המערבית, מקבל "ביקורים" של כוחות הביטחון. אלה נעשים בכל שעות היממה. פעם באים לחפש חשודים, פעם באים לספור את מספר החדרים בבתים, פעם באים לספור את מספר התושבים ולפעמים פשוט באים להראות מי השליט. 
הנה תיאור של אחד ה"ביקורים" (26.5.2006), בו חזו ידידים ישראלים של כמה מתושבי הכפר: בשעה 18.30 נכנסו לכפר כוחות הביטחון עם 6 ג'יפים. הם ירו רימוני גז, כדורים מצופי גומי ורימוני הלם. כמעט כל מקום בכפר קיבל רימוני גז. בתגובה החלו צעירים בכפר לזרוק אבנים על הפולשים. 
הישראלים שנכחו ב"ביקור" צעקו לחיילים לצאת מהכפר וגם פנו לכמה גורמים כדי שיעזרו להוציא את החיילים מהכפר. כשאלה היו בדרכם החוצה, שוב צעקו הישראלים, שיצאו מהכפר. בתגובה נורו שני רימוני גז לבית בו הם היו יחד עם מספר ילדים והוריהם. הם נדרשו לצאת, ולא, יפוצצו את הבית. כאשר הם יצאו חטפו מכות מהחיילים. בסביבות 21.00 יצאו החיילים מהכפר. 
על הטראומות שעוברים ילדי הכפר אף אחד לא חושב. מעניין כמה מהם יתרגמו זאת בעתיד לפעולות נקם... 



סיפור מס' 9



ב-1.6.2006 עסקו מספר חקלאים מבית פוריק בהקמת טרסות באדמתם. בסביבות השעה 16.00 נראו ארבע מתנחלים שירדו במורד ההר מכיוון המאחז של אברי רן. 
בהיותם במרחק כמה מאות מטרים מהחקלאים הפלסטינים, פתחו המתנחלים בירי לעבר החקלאים. החקלאים ברחו לכפרם, בית פוריק. 
הוגשה תלונה למשטרת אריאל... 

סיפור מס' 10 

"תנועת הסולידריות הבינלאומית" ((International Solidarity Movement היא ארגון השולח מתנדבים לשטחים הכבושים, כדי לספק הגנה לא-אלימה לפלסטינים, וכדי לפעול באופן לא-אלים למען זכויות האדם של פלסטינים בשטחים הכבושים. 
בתאריך 31.5.2006, בשעה אחת בלילה , פרצו חיילי צה"ל לדירה של מתנדבי "תנועת "סולידריות בינלאומית" במחנה הפליטים בלטה. הדירה הייתה ריקה מיושביה, דבר שלא הפריע לחיילים לפוצץ שתי דלתות כדי להיכנס לבית, לירות לכל עבר בתוך הבית, לגרום נזק לקיר מפריד בין שני חדרים, ולהרוס רכוש. בסביבות ארבע לפנות בוקר עזבו החיילים את הבית... 



סיפור מס' 11 



כיפל חארס הנו כפר המונה כ-4000 תושבים. הוא נמצא באזור סלפית וההתנחלות אריאל. בכפר נמצאים קברים המשויכים לכלב בן יפונה, ליהושע בן נון ולנביא יונה. 
כל שבוע זוכה הכפר לביקורים של עולי רגל יהודים, הבאים לרוב לאחר חצות. מדי פעם הם לא מסתפקים בתפילה אלא מוסיפים גם מעשי ונדליזם כמו: זריקת אבנים על בתי תושבים, ניפוץ חלונות של מכוניות וכו'. 
בפברואר ואפריל 2006 נערכו עליות לרגל גדולות (מאות עולי רגל). אז הצבא השתלט על מספר בתים והטיל עוצר על הכפר לקראת ה"ביקורים" הליליים. מעשי הוונדליזם היו חלק מן ה"ביקור". נזרקו אבנים על בתים, נופצו חלונות מכוניות, פונצ'רו גלגלי מכוניות וגם ירו על בעלי חיים. בסביבות חמש לפנות בוקר עזבו ה"מבקרים" את הכפר ואז הוסר העוצר. 
ביום ה, ה-15.6.2006, עם שקיעת השמש, נכנסו חיילים לכפר. החיילים השתלטו על שמונה בתים. באחת עשרה בלילה הכריז הצבא על עוצר בכפר. בסביבות חצות בלילה הגיעו כ-700 עולי רגל יהודים לביקור בקברים. הפעם, חוץ מהרעש שהקימו לא היו מעשי ונדליזם.



סיפור מס' 12



בית סירה הוא כפר פלסטיני הנמצא במערב הגדה המערבית. הוא מונה כ-3200 תושבים. לפני 1948 היו בבעלותו כ-6150 דונם. חלק מהאדמות נשאר בתחום ישראל, וכמובן שחלק זה לא הוחזר להם אחרי מלחמת 1967. 
בעקבות מלחמת 67 הופקעו כ-20% מאדמותיו לטובת ההתנחלות מבוא חורון. שנתיים לאחר מכן הופקעו עוד 5% מהאדמות לטובת ההתנחלות. 
ב-1984 הופקעו עוד 10% מהאדמות הכפר לבניית ההתנחלות מכבים א'. 
ב-1996 נסלל כביש 443 על אדמות הכפר והותיר כ-5% מאדמות הכפר מעבר לו, ללא יכולת להגיע אליהן. 
ב-1996 נבנתה גדר ביטחון היקפית של מכבים שגזלה עוד כ-5% מאדמות הכפר. 
בניית גדר ההפרדה גזלה עוד כ-13% מאדמות הכפר. 
היום נשארו לכפר כ-1150 דונם. 
אחוז גדול מאנשי הכפר עבדו בישראל, דבר שפיצה כלכלית על אובדן האדמות. עכשיו הגדר תמנע מרובם את העבודה בישראל. כך שתושבי הכפר איבדו את רוב אדמותיהם ואת מקורות הפרנסה האחרים.



סיפור מס' 13



במתחם רמז שבלוד, שהיתה בעבר שכונה מעורבת של יהודים וערבים, יש 25 בתים של אזרחים ערבים בחלקם דיירי עמידר. שלושה עשר בתים בנויים שלא כחוק. כל המאמצים להגיע להסדר עם הרשויות כדי לקבל סטטוס חוקי נכשלו. מדיניות המנהל היא פינוי השכונה לטובת פרצלציה מחודשת של השכונה ושיווקה לשוק החופשי. 

ב-12.6.2006, ב-4.00 בבוקר הופיעו מאות שוטרים מלווים בבולדוזרים במתחם רמז בלוד. הם הוציאו את כל הדיירים מחמישה בתים והרסו את הבתים. 25 בני אדם נותרו ללא קורת גג. הרשויות אפילו לא טרחו לדאוג להם לדיור חלופי... 

חשוב לציין שכבר נמסרו כ-600 צווי הריסה נוספים לבתי ערבים. עוד כ-3000 דירות בנויות ללא אישור. אלפים חיים בחרדה לעתידם. 

סיפור מס' 14 

בעקבות המחסור הקשה במים בדרום הר-חברון, הביאו פעילי שלום של תעאיוש מים לכפר ג'וואוויס בשבת 24.6.2006. בחורף 2006 היתה בצורת באזור, ובורות המים לא התמלאו. 
מספר מתנחלים רעולי פנים ניסו להפריע לפעולה של אנשי תעאיוש. חיילים שהיו במקום, במקום לסלק את המפריעים, הורו לפעילי תעאיוש להסתלק. המתנחלים איימו להתנקם באנשי הכפר. ואכן בלילה של יום ראשון ה-25.6.2006 גילו בני משפחת ג'ברין מג'וואוויס כי 17 חבילות החציר שלהם (כל חבילה מכילה שני קוב חציר), הועלו באש. נסיונות הכיבוי לא צלחו. 
חקלאים פלסטינים באזור סובלים כבר שנים מהצתות של יבוליהם החקלאיים בידי מתנחלים. 
ביום שישי, ה-30.6.2006 הביאו פעילי זכויות אדם ושלום חבילות חציר, כדי לפצות את הנפגעים. 

סיפור מס' 15 

תושבי בילעין נאבקים על אדמותיהם מאז 1976, כאשר הופקעו מהם כ-60 דונם לסלילת כביש להתנחלות "מתיתיהו". במשך השנים הופקעו אדמות נוספות, שכולן כלולות היום בצד המערבי של גדר ההפרדה. 
מזה כשנה וחצי נאבקים התושבים נגד גדר ההפרדה החוצצת ביניהם לבין רוב אדמותיהם. 2300 דונם מתוך כ-4000 דונם הנמצאים בבעלותם נמצאים מעבר לתוואי הגדר. רובם כלולים בתכנית המתאר של ההתנחלות מודיעין עילית. 
לפני שנתיים קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג – בחוות דעת מייעצת – כי בניית גדר ההפרדה על שטחים כבושים נוגדת את החוק הבינלאומי. 



סיפור מס' 16

בגלל המלחמה המשתוללת בדרום ובצפון, החלטתי להשעות את פרסום המקרים ב"אל תגידו לא ידענו". לצערי הגיעו אלי היום ידיעות על הריסות בתי בדואים בנגב (לא מקסמים) ובצור באחר (מזרח ירושלים). אלה פעולות מלחמה של מדינה נגד אזרחיה ותושביה, שמצד אחד אינה מאפשרת להם לבנות בתים באופן חוקי ומצד שני הורסת את מה שבנו. מספיק שאחוז קטן מאלה שעברו את הטראומה של הריסת ביתם, ינקמו את מה שעשו להם, כדי שיופיע דור חדש של טרוריסטים שינקמו בנו את שעשו להם.
בניגוד לנוהגי לכתוב קצר, אני מעתיק חלק מהדיווח של יואב אנדי, מ"שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם".

יום הריסת בית בצור באהר –משפחת אבו כיף 06\8\31
בעל הבית חולה לב בני המשפחה לא אפשרו לו להיות במעמד ההריסה מחשש לבריאותו ולכן מי שהיה וניהל את מהלך העניינים מבחינת המשפחה זהו עומר אבו כיף 5516576-050
  מהלך העניינים : אני קיבלתי דיווח מבעל בית בסכנת הריסה שיש בולדוזרים בדרך לצור באהר. מיהרתי עם רכבי והגעתי לפני תחילת ההריסות. השעה היתה עשר ורבע בערך .
כאשר הגעתי כל הכלים כבר היו מוכנים להריסה ועובדי חברת הקבלן פינו את הבית מכל תכולתו, עומר רץ בין הקצינים לפקס ובין הטלפון לעו"ד בכדי לקבל את צו העיכוב מבית המשפט שעוה"ד ניסה להשיג . כאשר הגעתי התחלתי לדבר עם עוה"ד ולהסביר לו את המצב ולדחוק בקצין שיחכה עם ההריסה, מכיוון שעוה"ד בבית המשפט והפקס בדרך. בינתיים היה לנו קצת זמן כי הבית עדיין לא פונה כולו . לפני הגעת הפקס, קרוב לעשר וחצי, הבולדוזר החל להרוס את מחסום הכביש (רק יותר מאוחר הבנתי שהוא הורס אותו כדי שיוכל לרדת לצד הבית ולהרוס את כולו). הפצרנו בקצין שיחכה מעט ותודה לאל הגיע הפקס המיוחל מבית המשפט שאומר להמתין עם ההריסה עד 11:00 שבזמן הזה ייגש בעל הבית וישלם את האגרה של חמישים אלף שקל ואז יהיה עיכוב ביצוע ההריסה. הקצין קיבל את הפקס עצר את הטרקטור אך באותה העת המשיכו לפנות את הבית ולהיערך לכך שבשעה 11:00 בדיוק תחל ההריסה –כך לדברי הקצין וכך לצערי גם היה.
שאלה שכבר עולה היא למה בית המשפט לא נתן ארכה של לפחות שעה כדי לגייס את הכסף ולשלם בדואר, מדוע רק חצי שעה. התשלום יכול היה להתבצע רק בסניף דואר מסוים וכך עוה"ד ניגש לשלם וסידר שבעל הבית יחזיר לו אח"כ את כספו . עוה"ד רץ לדואר, התקשר ואמר שהוא עומד בתור לשלם וזה ייקח עוד כמה דקות. באותו זמן אני מפציר בקצין וכך גם עושה בן המשפחה, להמתין עוד כמה דקות שהרי הוא רואה שהעניין רציני עוה"ד היה בבית משפט ועכשיו הוא בדואר עומד בתור לשלם. אך לצערי לא עזרו כל הפצרותינו ובשעה 11:01 החלה ההריסה תוך זעקות של השכונה ושלנו על האיוולת והטיפשות הזאת ועל הבירוקרטיה המרושעת שזורעת שנאה והרס. החלו מהומות של התושבים בתוך כך אני צועק לקצין שאפשר למנוע הכל אם ימתין עוד כמה דקות, אך "אוזניים להם ולא ישמעו". בזמן ההריסה אשה מתעלפת ומוזמן אמבולנס. אנשים צועקים ואומרים אתם עכשיו יוצרים עוד מחבלים מתאבדים. בעל הבית אמר שכל האמון שלו במשטרת ישראל וצבא ישראל כבר לא קיימים ובכלל למה אתם עושים לנו את זה איפה הלב? למה אי אפשר לחכות מספר דקות? מאיפה חיפזון ההרס הזה?... אני מנסה שוב בצעקות ואז באופן רגוע לבקש מהקצין להמתין מעט, הוא יודע שהתשלום בדרך והמשפחה גם תשלם דמי דחייה של 50,000 שקל וגם יהרסו להם את הבית, איפה החמלה? איפה ההגיון? אך אין קול ואין עונה . אלו היו עשר דקות ארוכות ביותר בהם מחד הורסים את הבית מנגד אנשים מתעלפים ובוכים ואנשים אחרים מתמלאים שנאה, כך גם ילדים קטנים שרואים את כל הסיפור הזה מתבצע מול עיניהם. אני מנסה מחד להמשיך ללחוץ על עוה"ד ומנגד לנסות לדאוג שהעניין לא יצא מכלל שליטה, מנסה לעודד את בעל הבית ומאידך מממשיך לצעוק לקצין שיעצור ובתוך תוכי איני מאמין למתרחש אל מול עיני, להריסת הלבבות והריסת האמון וחוט החיים המותקפים. הכל כל כך דק ונקרע ברגעים אלו באטימות ובאווילות וברוע לב. אני עדיין מאמין שאותו קצין ואותם שוטרים שהיו שם פשוט רואים את תפקידם בביצוע המשימה – וזה נשמע איום ונורא.
בכל אופן, כעבור עשר דקות מגיע הפקס מבית המשפט, לאחר שעו"ד דיבר עם השופט, שנתן אורכה לתשלום עד 11:30. בינתיים חצי בית נהרס והקצין אומר יש עד 11:30 ואז ההריסה ממשיכה, אשור התשלום מגיע ב-11:20 ואז הדחפורים עוזבים את המקום עם כוחות הביטחון שמשאירים אחריהם בית הרוס, אך יותר גרוע מכך, שנאה וחורבן כל אמון שהיה קיים לפני כן.
ואלו משפטים ששמעתי שם:
"עכשיו אני כבר לא מאמין לשום דבר שקשור למשטרה אבדתי כל טיפת אמון בכם רק להרוס אתם רוצים"
"אתם מנסים לגרש אותנו מכאן אבל לא תצליחו אנחנו נביא עוד ועוד ילדים"
"אתם עכשיו הפכתם עוד חמישים איש למחבלים מתאבדים"
אל תדבר איתם אין טעם הם לא שומעים תראה הם צוחקים עלינו
ועוד ...
לסיום, לפני יציאתו הקצין החל לצעוק עלי אתה שקרן אמרת לי שהפקס הגיע והוא לא הגיע תוך שאני אומר לו שלא ינסה להלביש עלי את האשמה לאחר שלא היה מוכן לחכות 10 דקות והיה חייב להרוס על בדיוק בזמן .
לאחר שעזבו הכוחות את המקום נסינו אני ועוד אנשים אחרים מאגודות זכויות אדם שהגיעו יותר מאוחר לדבר אל לבבות האנשים על כך שנבנה את הבית מחדש ושחשוב להמשיך לעבוד ביחד עם חזון של שלום כי זו הדרך היעילה והנכונה ביותר. אנשים הסכימו וחלק לא כי האירוע כבר אטם את ליבם והם איבדו את האמון בעתיד יותר טוב אם נעבוד יחד .
בכל אופן, לאחר שירדו לבית וניסו לסלק ההריסות מחצי הבית שנותר בא אלי עומר ואמר לי שהמפנים גנבו שרשראות זהב כאשר פינו את כל הציוד וקרעו תעודות זהות , קשה היה לי להאמין לכך וביקשתי ממנו שיחפשו טוב וכך עשו אך לצערי התוצאות לא היו שונות. הגשנו תלונה במשטרה על גניבה. –כמה חרפות עלינו עם ישראל ,כמה חילול שם שמיים ניתן לסבול בעולמנו ועד איפה אנו רוצים לדחוף את האנשים הללו ?...
אגב כאשר סיפרתי לעוד מישהו על הגנבה ענה לי לתדהמתי שזו כבר תופעה ושזו לא הפעם הראשונה שהוא שומע על כך – באותו רגע אמרתי לו שעלינו להגיש תביעה ייצוגית בעניין ואני אפנה את התלונות השונות אליו הוא הסכים.
לאחר ההריסה ירד בעל הבית שהוא חולה לב והחל למרר בבכי תוך שכולם סביבו בוכים עמו, ניסיתי לדבר אל ליבו באומרי שבית ניתן לבנות שוב ואמרתי לזה שלידו שישמור עליו כי לב אי אפשר להחליף. תשובתו היתה שהוא יודע אך גם הלב שלו נשבר וכן שהוא אמר כי הוא פוחד מאד על בעל הבית שליבו יחזיק מעמד .
 

18

ב-15.8.2006 בשתיים וחצי אחה"צ הגיעו שלוש נשים מארגון מחסום ווטש למחסום חווארה.
במחסום היו פלשתינאים, חיילים, ושלוש נשים המזוהות עם הארגון "כחול לבן", שחילקו עוגות ושתייה קרה לחיילים.
כעבור כעשר דקות החלו נשות "כחול לבן" לתקוף את נשות "מחסום ווטש", תוך שהן צועקות, מקללות ופוגעות פיזית בנשות "מחסום ווטש". החיילים שראו את הנעשה לא התערבו, חוץ מחיילת אחת שהזמינה משטרה. רק כאשר ראו נשות "כחול לבן" שנשות "מחסום ווטש" התקשרו למוקד ההומניטרי, הן חדלו מן התקיפה האלימה, אך המשיכו בצעקות וקללות.
השוטרים שהגיעו לקחו את כל הנשים לחקירה במשטרת אריאל. מסתבר שנשות "כחול לבן" התלוננו גם על תקיפה.
בחקירה ביקשה אחת מנשות "מחסום ווטש" להראות לחוקר את סרט הווידאו שצילמה בזמן האירוע. השוטר סירב, ואמר שתשלח למשטרה למחרת. כמובן שהמשטרה לא מצאה ראיות לתקיפה...

19 אל תגידו לא ידענו 
  ביום חמישי 7.9.2006, רועה צאן בשם מוראד וואפסי איברהים מיאדנה, מעקרבה, רעה את צאנו באזור המרעה של תושבי עקרבה, מזרחית לכפר בקרבת ההתנחלות גיתית.
בשעה 18.00 לערך הגיע אליו ג'יפ צבאי ובו ארבעה חיילים. הם לקחו ממנו את תעודת הזהות והפלפון, כפתו אותו ועטפו את ראשו בבד, ואז הכו אותו. לאחר מכן גררו אותו והשליכו אותו לוואדי קרוב.
למחרת בבוקר בסביבות 07.00 בבוקר, מצא אותו שומר של מפעל סיתות סמוך. הוא הזעיק את בני משפחתו של מוראד, שלקחו אותו לטיפול, כשהוא מדמם בראשו. לאחר הטיפול חזר מוראד לביתו.
במחסום גיתית נאמר לקרוביו שתעודת הזהות והפלפון נמצאים ביריחו.

20
אל תגידו לא ידענו
באמצע שנות השמונים הכריזו שלטונות ישראל על אזור סוסיה העתיקה כעל אתר ארכיאולוגי מוכר. לשם כך פינו את תושבי כפר המערות הפלסטינים – כשישים משפחות. חלק מהתושבים עברו להתגורר באדמות המרעה שלהם, סמוך להתנחלות סוסיה.
ב-2001 לאחר שתושב סוסיה, יאיר הר-סיני, נהרג, גירש צה"ל את התושבים הפלסטינים מהאזור. בג"צ התיר, בהחלטת ביניים, את חזרת התושבים הפלסטינים למקומם.
מאז סובלים התושבים הפלסטינים מהתקפות חוזרות ונשנות מידי המתנחלים, שמנסים לגרשם מהמקום.
לדוגמה: ביום שני, ה- 18.9.06, תקפו מתנחלים רעולי פנים את ח'ליל נואג'עה, בן 76, בזמן שרעה את צאנו על אדמתו. אשתו, שרצה לחלצו, הותקפה גם כן. רק כאשר התקרבו שכנים פלסטינים למקום, חדלו התוקפים והסתלקו מהמקום. מעמדת צה"ל הקרובה, לא עשו דבר כדי להפסיק את התקיפה.

21
אל תגידו לא ידענו
ב-7.9.2006 הגיעו כוחות משטרה גדולים לכפר אל-סירה. הם הדביקו על הבתים התרעות להריסת כל בתי הכפר. בבדיקה של נציגי הכפר מול משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, הסתבר שאין פתרונות דיור חלופיים לתושבי הכפר.
הכפר אל-סירה, מונה כ-300 נפש, נמצא במקום עוד מתקופת שלטון העותומנים ובבעלותו כ-400 דונם אדמות. מדינת ישראל סירבה להכיר בו.
ב-1980, תוך ניצול הסכם השלום עם מצרים, בחקיקה של הכנסת, גזלו כ-85,000 דונם מהבדואים שחיו בתל מלחתה, כדי להקים את בסיס חיל האוויר נבטים, אחרי פינוי סיני. כאילו לא היה בכל הנגב מקום אחר לבסיס. יותר מ-5000 בדואים פונו ממקומם. הכפר אל-סירה, הכלול בשטח המופקע נשאר על מקומו. עכשיו רוצים לפנותו, וכנראה להקים בסיס צנחנים ומודיעין במקום...

22
אל תגידו לא ידענו

הכפר עיזבית אל-טביב נמצא כ-7 ק"מ מזרחית לקלקיליה. תושבי הכפר חיים במצב מאוד מיוחד. הם פליטים מהכפר תובסור, שליד רעננה. הם הקימו את כפרם במקום שבן כפרם קנה עוד בשנות העשרים למאה הקודמת. מכיוון שאינם מתגוררים במחנה פליטים, סוכנות הפליטים של האו"ם, אונרא, אינה מתייחסת אליהם כאל פליטים, ואינה מספקת להם שירותים הניתנים לפליטים. הכפר נמצא בשטח C, וישראל אינה מכירה בו, ולכן אי-אפשר לבנות בו באופן חוקי.
בעיזבית אל-טביב חיים כ-300 תושבים ב-40 בתים. כ-20 בתים קיבלו צווי הריסה, כולל מרפאה וגן ילדים בבנייה. צה"ל חסם את היציאה לכביש. לכפר כ-500 דונם אדמות. עכשיו ישראל בנתה את גדר ההפרדה על אדמות הכפר, כ-7 ק"מ מהקו הירוק, תוך ניתוק הכפר מכ- 40% מאדמותיו. הכפריים אינם מורשים להיכנס לאדמותיהם שמעבר לגדר. עונת המסיק מתחילה...

23
אל תגידו לא ידענו
אשתו של עאדל, אנאיה, נולדה ברמאללה. כחודש לפני שפרצה המלחמה ב-1967, בהיותה בת 16, עזבה עם משפחתה לארה"ב. ב-1975 היא שבה לרמאללה, כאזרחית אמריקאית, והתחתנה עם עאדל, שגם לו אזרחות אמריקאית. ישראל לא הכירה באזרחותה הפלסטינית וכך נאלצה אנאיה לצאת כל שלושה חודשים לחו"ל על מנת לחזור עם ויזה לעוד שלושה חודשים. כך היא חיה 31 שנים. נולדו להם בן ובת, וכיום יש להם נכד. אנאיה מחזיקה בבעלותה מכון יופי ברמאללה.
ב-23.5.2006 שוב נסעה אנאיה לירדן כדי לחזור כעבור כמה ימים עם ויזה מחודשת. כשבאה לגשר אלנבי ב-26.5.2006 סירבו שלטונות ישראל לאפשר לה לחזור לביתה ברמאללה. ניסיון נוסף בגשר אחר גם נענה בשלילה.
כמו עאדל ואישתו יש אלפי זוגות פלסטינים, החיים בשטחים הכבושים, שאחד מבני הזוג אינו תושב השטחים וישראל מונעת מהם לחיות ביחד.

24
אל תגידו לא ידענו
לפני כחמש שנים נסלל כביש למתנחלים בסמוך לכפר ברוקין (באזור סלפית שבגדה המערבית). הכביש עובר בסמיכות ומעל לארבעה בתים הנמצאים בקצה הכפר. לאחר סלילת הכביש החלו התקפות מתנחלים על יושבי הבתים, והגבלת הכניסה לאדמות התושבים, הנמצאות מעבר לכביש.
לדוגמא: בתאריכים 19-22.10.06 תקפו מתנחלים את הכפר ובמיוחד את יושבי ארבעת הבתים הקרובים לכביש. ב-19.10.06 ב-8.00 בערב הגיעו, כ-30 מתנחלים מלווים בחיילים לארבעת הבתים הנמצאים בקרבת הכביש. הם פרצו לבתים, הכו את יושביהם, וגרמו נזק רב בתוך הבתים. החיילים לא התערבו בנעשה. התקיפה הסתיימה ב-12.30 בלילה למחרת באו כ-100 מתנחלים ותקפו את אותם בתים. הפעם מנעו מהם החיילים לפגוע בתושבים. המתנחלים המשיכו לעבר מסגד קרוב. המתפללים ברחו למסגד אחר מפחד המתנחלים. החיילים מנעו מהמתנחלים להיכנס למסגד.
ארבע פעמים בתאריכים האמורים תקפו מתנחלים את יושבי ארבעת הבתים, וגם תושבים בתוך הכפר, כאשר החיילים לפעמים התערבו ולפעמים צפו בנעשה באופן פסיבי.
תושבים בכפר אמרו שהיו יריות לעבר מתנחל באזור, אבל טענו שלא פלסטינים ירו בו.

אל תגידו לא ידענו
לא תרצח
נעמה אחמד עתמנה - 57
מסעוד עבדאללה עתמנה – 55
פאטמה מסעוד עתמנה – 16
סמיר מסעוד עתמנה – 25
מלכ סמיר מסעוד עתמנה – 5
מנאל מוחמד עתמנה – 35
מיסאא רמזי עתמנה –5
מהדי סעד עבדאללה עתמנה – 16
מוחמד סעד עבדאללה עתמנה – 16
ערפאת סעד עבדאללה עתמנה – 20
סנאא אחמד עתמנה – 32
פאטמה אחמד עתמנה – 70
סבאח עבדאללה עתמנה – 45
סעד מג'די עתמנה – 5
מוחמד אמג'ד עתמנה – 12
מוחמד רמדן עתמנה – 28
ניהאד מוחמד עתמנה – 31
סאקר מוחמד עודואן - 45
בית חנון, 8.11.2006

אל תגידו לא ידענו
אלה שמות 82 הילדים הפלסטינים שנהרגו בתקיפות צה"ל בשטחים הכבושים
בין התאריכים 1 ביוני 2006 ל-8 בנובמבר 2006

מועד ההריגה השם הגיל (שנים) מגורים מקום הפגיעה
9 ביוני הית'אם ע'אליה 1 בית לאהיא ג'באליא, עזה
9 ביוני אלהאם ע'אליה 15 בית לאהיא ג'באליא, עזה
9 ביוני צאברין ע'אליה 4 בית לאהיא ג'באליא, עזה
9 ביוני הנאדי ע'אליה 2 בית לאהיא ג'באליא, עזה
9 ביוני עאליה ע'אליה 17 בית לאהיא ג'באליא, עזה
13 ביוני סאהר אלמע'רבי 8 עזה עזה
13 ביוני השאם אלמע'רבי 14 עזה עזה
20 ביוני בלאל אלהסי 16 עזה עזה
20 ביוני מחמד רוקה 6 עזה עזה
20 ביוני סאמיה אלשריף 5 עזה עזה
6 ביולי רואן חג'אג' 6 עזה עזה
7 ביולי עמאר חלוּן 16 ג'נין גדה מערבית
7 ביולי אחמד נע'נע'יה 16 ג'נין גדה מערבית
7 ביולי אנואר עטאללה 12 בית חאנון בית חאנון, עזה
10 ביולי אחמד שבאת 16 בית חאנון בית חאנון, עזה
10 ביולי אחמד אבו עשה 16 בית חאנון בית חאנון, עזה
10 ביולי מחפוט' נציר 16 בית חאנון בית חאנון, עזה
10 ביולי ח'אלד והבה 1,5 ח'אן יונס ח'אן יונס, עזה
11 ביולי ווליד אלזינאתי 12 עזה בית לאהיא, עזה
12 ביולי איה אבו סלמיה 9 ג'באליא ג'באליא, עזה
12 ביולי אימאן אבו סלמיה 11 ג'באליא ג'באליא, עזה
12 ביולי הדא אבו סלמיה 8 ג'באליא ג'באליא, עזה
12 ביולי נצר אבו סלמיה 7 ג'באליא ג'באליא, עזה
12 ביולי יחיא אבו סלמיה 10 ג'באליא ג'באליא, עזה
12 ביולי סמיה אבו סלמיה 17 ג'באליא ג'באליא, עזה
12 ביולי בסמה אבו סלמיה 16 ג'באליא ג'באליא, עזה
12 ביולי אבראהים קטוש 15 אלמע'אזי דיר אלבלח, עזה
12 ביולי אחמד חג'אג' 17 אלבריג' דיר אלבלח, עזה
12 ביולי אבראהים אלנבאהין 16 דיר אלבלח דיר אלבלח, עזה
13 ביולי ראג'י צ'יפאללה 16 בית חאנון בית חאנון, עזה
19 ביולי עלי אלנג'אר 16 אלמע'אזי אלמע'אזי, עזה
19 ביולי אחמד אלנעאמי 16 אלמע'אזי אלמע'אזי, עזה
19 ביולי אחמד אבו עבדו 14 אלנסיראת אלמע'אזי, עזה
20 ביולי מחמד מהרה 14 ג'באליא אלמע'אזי, עזה
20 ביולי פדוא אלערוקי 13 אלמע'אזי אלמע'אזי, עזה
24 ביולי צאלח נאצר 14 בית חאנון בית חאנון, עזה
24 ביולי נאדי אלעטאר 11 בית לאהיא בית לאהיא, עזה
24 ביולי ח'תאם תאיה 11 בית חאנון בית חאנון, עזה
25 ביולי אשרף אבו ט'אהר 15 אלקרארה ח'אן יונס, עזה
26 ביולי מאריא עוכּל 5 ג'באליא ג'באליא, עזה
26 ביולי שהר עוכּל 1 ג'באליא ג'באליא, עזה
26 ביולי בראא חביב 3 עזה עזה
27 ביולי מחמוד אבו קצ'אמה 15 עסכּר שכם, גדה מערבית
27 ביולי אחמד אבו עשה 15 בית חאנון בית חאנון, עזה
31 ביולי נאהט' אלשנבארי 16 בית חאנון בית חאנון, עזה
1 באוגוסט עארף אבו קאידה 14 בית חאנון בית חאנון, עזה
1 באוגוסט סמיה סמיר עוכּל 13 ג'באליא ג'באליא, עזה
3 באוגוסט אניס אבו עואד 12 רפיח רפיח, עזה
4 באוגוסט שהד אלעיד 0,3 רפיח רפיח, עזה
5 באוגוסט אבראהים אלרמילאת 13 רפיח רפיח, עזה
5 באוגוסט כּפאח אלנאטור 15 רפיח רפיח, עזה
5 באוגוסט עמאר אלנאטור 17 רפיח רפיח, עזה
9 באוגוסט רג'אא אבו שעבאן 0,3 עזה עזה
14 באוגוסט אחמד עאשור 13 בית חאנון בית חאנון, עזה
26 באוגוסט מנתצר עכּה 15 שכם שכם, גדה מערבית
29 באוגוסט מחמד רִזק 14 עזה עזה
30 באוגוסט חסאם אלסרסוי 6 עזה עזה
30 באוגוסט נט'אל אלדחדוח 14 עזה עזה
6 בספטמבר אסמעיל אבו רוכּ 15 ח'אן יונס ח'אן יונס
7 בספטמבר מחמד שוריה 13 בית לחם בית לחם, גדה מערבית
10 בספטמבר ג'האד אבו סלימה 14 רפיח רפיח, עזה
20 בספטמבר חנאן אבו עודה 16 בית חאנון בית חאנון, עזה
21 בספטמבר זידאן אבו ראשד 16 ג'באליא ג'באליא, עזה
21 בספטמבר מחמד מצאלחה 17 ג'באליא ג'באליא, עזה
21 בספטמבר עלאא אבו דחרוג' 15 ג'באליא ג'באליא, עזה
26 בספטמבר דאם חמאד 14 רפיח רפיח, עזה
29 בספטמבר אנוור חמדאן 16 ג'באליא בית לאהיא, עזה
29 בספטמבר המאם חמדאן 13 ג'באליא בית לאהיא, עזה
3 באוקטובר נאג'י אלברדויל 15 ח'אן יונס ח'אן יונס, עזה
9 באוקטובר מחמוד אבו נאצר 14 פרויקט בית לאהיא בית חאנון, עזה
12 באוקטובר צהיב קדיח 13 ח'אן יונס ח'אן יונס
12 באוקטובר אמאן אלחראזין 3 עזה עזה
23 באוקטובר אבראהים אלשנבארי 17 בית חאנון בית חאנון, עזה
1 בנובמבר פאיז זווידי 17 בית חאנון בית חאנון, עזה
2 בנובמבר מחמד מחמוד 17 ג'באליא עזה
2 בנובמבר בראא פייאד 4 בית חאנון עזה
3 בנובמבר אחמד סחויל 15 בית חאנון עזה
3 בנובמבר חמדי עבד אלדאיים 16 בית חאנון עזה
4 בנובמבר ראאד יאסין 17 בית לאהיא עזה
6 בנובמבר רמזי אלשראפי 16 בית לאהיא עזה
6 בנובמבר מחמד עאשור 16 בית לאהיא עזה
8 בנובמבר פאטמה אלעת'אמנה 16 בית חאנון עזה
8 בנובמבר ערפאת אלעת'אמנה 17 בית חאנון עזה
8 בנובמבר מהדי אלעת'אמנה 13 בית חאנון עזה
8 בנובמבר מחמד אלעת'אמנה 14 בית חאנון עזה
8 בנובמבר סעד אלעת'אמנה 8 בית חאנון עזה
8 בנובמבר מחמוד אלעת'אמנה 12 בית חאנון עזה
8 בנובמבר מלק אלעת'אמנה 4 בית חאנון עזה
8בנובמבר מיסאא אלעת'אמנה 4 בית חאנון עזה

אל תגידו לא ידענו
הכפר מרדה שוכן ליד ההתנחלות אריאל. לעתים די תכופות מגיעים חיילי צה"ל לסיורים בכפר בערב או בלילה, תוך השלכת רימוני הלם והוראה לבעלי החנויות שעדיין פתוחות לסגרן, ואז עוזבים. לפעמים מוציאים את יושבי הבית החוצה ועורכים חיפוש ולעתים עוצרים מישהו.
ב-7.11.06 ב-3.00 בלילה הגיעו חיילי צה"ל לאחד מבתי הכפר. הם זרקו רימוני הלם ואבנים גרמו נזק לדלת הבית, ניפצו חלון, ואז דרשו מיושבי הבית לצאת. הייתה שם אישה עם תינוק בן שנה וילד בן שלוש. הבעל שהה בכפר שכן בגלל מסיק הזיתים. החיילים הושיבו את האם וילדיה על הקרקע, כיוונו רובים לראשי התינוק והילד, וסירבו לאפשר לסבתא לקחת אותם. לאחר מכן הוליכו אותם לעבר בית במרחק כ-50 מטר (אין קשר משפחתי בין האם ליושבי הבית השני). שם הושיבו אותם שוב על הקרקע. הבית היה מוקף בחיילים שביצעו מעצר.
באותו זמן קרובי משפחה הודיעו לבעל על מה שקרה. הוא מייד הגיע לכפר, אבל בכניסה סירבו חיילים לאפשר לו להיכנס לכפר.
בסביבות חמש בבוקר עזבו החיילים את הכפר.

28

אל תגידו לא ידענו
כפרי המערות בדרום הר חברון סובלים כבר שנים מהתנכלויות. צה"ל ביצע גירושים ב-1999 וב-2001 (בג"צ איפשר להם לחזור בצווי ביניים). הם סובלים מהתנכלויות של מתנחלים המנסים לגרשם מאדמותיהם ומכפריהם. במיוחד סובלים ילדי הכפרים טובא ומרר אל-עביד, שבדרכם לבית הספר בתוואני, מותקפים תדיר בידי מתנחלים מחוות מעון. הדברים הגיעו עד כדי כך שהם מקבלים ליווי של חיילים לביה"ס וחזרה.
ביום ראשון, 19.11.06, הליווי התאחר. מתנחלים שבאו מחוות מעון תקפו את הילדים. אבל זה לא הספיק להם. הם פנו לכפר טובא, שם התחילו להשתולל ולפגוע בכל הבא ליד: בבעלי חיים, ברכוש ובמכלי מים. מספר תושבים ברחו מהכפר. כעבור כשעה כשהתקרבו שוטרים למקום, ברחו המתנחלים מהכפר. למשטרה הוצגו תמונות מהאירוע, שצילמו פעילי זכויות אדם בינלאומיים. עד היום לא נעצר אף חשוד מהפורעים.
------------------------------------------------------------------------------------------------------
בעודי מתכונן לכתוב על טובא הגיע לידיעתי שכוחות צבא הגיעו ב-6.00 בבוקר, ב-22.11.06 לכפר פונדוק, הנמצא מזרחית לקלקיליה והחלו להרוס בתים. הם הרסו בית של משפחה המונה שבע נפשות, בית בבניה ומבנה לגידול בעלי חיים. הם נכנסו לכפר השכן, חג'ה ושם הרסו שני בתי מגורים בבניה, ומבנה לגידול בעלי חיים. בזמן הריסת הבית האחרון בחג'ה תקפו החיילים את בעלי הבית ותומכיהם. בין המותקפים עיתונאים ופעילי זכויות אדם. 10 אנשים מהמותקפים נפצעו. בחודשים האחרונים הרס צה"ל תשעה בתים בפונדוק ולעוד 15 בתים יש צווי הריסה.

להערות וברורים: עמוס גבירץ
HYPERLINK "mailto:amosg@shefayim.org.il" amosg@shefayim.org.il

29

אל תגידו לא ידענו
המאחז הלא חוקי מגרון נמצא מזרחית לרמאללה, במרחק של כ-2.5 ק"מ מן ההתנחלות כוכב יעקב. הוא הוקם במאי 2001 על אדמות פרטיות של תושבים פלסטינים מבורקא ודיר דבוואן. כיום יש במאחז כ-250 מתנחלים, הגרים בכ-60 קרוואנים ובשני מבני קבע נוספים.
המדינה קבעה שהמאחז אינו חוקי. הוצאו צווי הפסקת עבודה לכל המבנים וכן צווי הריסה לחלקם. למרות זאת, על פי דו"ח ששון, השקיע משרד הבינוי והשיכון כ-4,325,000 ₪ בתשתיות ובמבני ציבור במגרון. המאחז חובר לרשת החשמל ע"י חברת החשמל, ולרשת המים ע"י חברת מקורות. כמו כן נסלל כביש גישה. לא הועילו כל הפניות של בעלי הקרקע ושל "שלום עכשיו" לרשויות, כדי שיפנו את המתנחלים מרכושם של הפלסטינים. עכשיו תלויה ועומדת עתירה לבג"ץ בעניין.

30
אל תגידו לא ידענו
בני שבט תללקה פונו מאדמותיהם (שליד צומת גוראל שמצפון לבאר שבע) ב-1952 והועברו לאזור שמצפון לחורה בנגב. הובטח להם שיוכלו לחזור לאדמותיהם כעבור חצי שנה. ב-1959 עברו לאזור לקיה. ב-1978 רכשו מגרשים בלקיה. לפני כ-4 שנים החלו בעלי הקרקע הבדואים - שעליה ישבו בלקיה – לדרוש מהם שיפנו את המקום. כל הפניות לשלטונות למצוא מקום חלופי, לא נענו. באין ברירה עברו חזרה לאדמותיהם, מהן פונו ב-1952, והקימו את כפרם טוייל אבו-ג'רוואל.
ביום רביעי 6.12.06 באו כוחות משטרה והרסו 17 צריפי מגורים ושלושה מבנים לבעלי חיים. יותר משיבעים בני אדם נותרו ללא קורת גג. זאת הפעם הרביעית שהורסים בתים בכפר. למדינה אין פתרון מעשי למגורי בני השבט, אבל את בתיהם הורסים.
בני השבט דורשים הכרה בבעלותם על אדמותיהם.

31
אל תגידו לא ידענו
הכפר סרה שוכן מערבית לשכם, עם כ-3000 תושבים. בית הספר מכיל כ-400 תלמידים. עיקר פרנסת התושבים מחקלאות.
בין התאריכים 21-28.11.2006 נכנסו חיילים לאזור בית הספר. כאשר התלמידים יצאו ממנו, השליכו לעברם רימוני הלם ורימוני גז, וירו כדורי גומי. התושבים דיווחו על ארבעה מקרים של תקיפת תלמידים בשעה שיצאו מבית הספר בין התאריכים הנ"ל.
אנשים מהכפר פנו למתנדבי התנועה הבינלאומית לסולידריות (ISM). אלה הגיעו לכפר ב-28.11.06. כאשר הגיעו חיילים עם רכבם הלכו המתנדבים לעברם. החיילים הסתלקו מהמקום, כאשר כמה מתנדבים רצים אחריהם. לאחר-מכן חזרו החיילים, וכאשר ראו את המתנדבים, הסתלקו תוך זריקת רימון גז לעבר תלמידים שהיו בדרכם לביתם. מאז הגיעו מתנדבי ISM חדלו התקיפות.
בחודש האחרון היו מספר ביקורים ליליים של חיילים בכפר, שכללו כניסה לבתים.

לברורים ושאלות: HYPERLINK "mailto:amosg@shefayim.org.il" amosg@shefayim.org.il

32
אל תגידו לא ידענו
ווהיב מוסלח עבד בשיפוץ בניין עתיק בכפר א-דיכ. ביום חמישי, ה-14.12.06 בשעה 11.00 בבוקר נכנסו חיילי צה"ל לבניין וירו כמה יריות. לאחר מכן אמרו לעובדי השיפוץ שהם מחפשים ילדים שיידו לעברם אבנים. אז יצא ווהיב מהחדר בקומה השנייה, בו עבד. בעמדו בראש גרם המדרגות ירו לעברו החיילים והרגוהו. לא היה שום איום על חיילי צה"ל בבניין.
ווהיב מוסלח השאיר אישה בהריון וארבעה ילדים (הצעיר בן 6 חודשים).

33
אל תגידו לא ידענו
מתנחלי חברון אינם חדלים לפגוע בשכניהם הפלסטינים.
לדוגמא ביום ראשון ה-17.12.2006, פלשו 40 מתנחלים למטע הזיתים של משפחת אבו הייקל, באזור תל רומידה, ועשו שם פיקניק. הם לוו ב-15 חיילים.
כאשר הגיעו ילדים פלסטינים, בדרכם מבית הספר לביתם, סרבו החיילים לאפשר להם לעבור. פעילי זכויות אדם התקשרו למשטרה, והתשובה היתה שמותר לילדים לעבור על אדמתם לביתם; אבל שוטרים שהגיעו, סירבו להעביר את הילדים. גם הפנייה למפקדת התיאום והקישור לא הועילה.
פעילת זכויות אדם, אישה בת 75, שדרשה מהחיילים ולאחר מכן מהשוטרים להעביר את הילדים לביתם דרך אדמת משפחתם, נעצרה. לבסוף נאלצו הילדים לעבור בדרך עוקפת. המתנחלים עזבו את אדמת משפחת אבו הייקל כעבור שלוש שעות. אף אחד מהם לא נעצר.
באותו בוקר, זרקו מתנחלים אבנים על מורה פלסטינית שהיתה בדרכה לביה"ס ופצעוה. מתנחלים זרקו אבנים, תפוחים וביצים על ילדים פלסטינים שחזרו לבתיהם לאחר הלימודים.

34
אל תגידו לא ידענו
התושבים הפלסטינים של הכפרים אשר סופחו לירושלים, אינם זוכים למתן שירותים שווים לאלה של היהודים תושבי ירושלים. בנושא אחד הם זוכים להעדפה ע"י עיריית ירושלים – הריסת בתים. העירייה מערימה קשיים כה רבים על קבלת היתרי בנייה לפלסטינים, עד שהמשימה לבנות בית בהיתר הינה כמעט בלתי אפשרית.
בשנה האחרונה הרסו, העירייה ומשרד הפנים, כ-66 בתי מגורים של פלסטינים במזרח ירושלים. קרוב ל-400 נפשות נותרו ללא קורת גג. ביום רביעי ה-27.12.2006 הרסו פקחים של עיריית ירושלים מבנה של שלוש דירות השייך למשפחת דרעי בעיסאוויה. דירה אחת היתה מאוכלסת בשבע נפשות ושתי דירות עמדו להיות מאוכלסות.
מאז שנת 2000 הרסה עיריית ירושלים 24 בתים בעיסאוויה. ניסיון התושבים להכין תכנית מתאר, שתסדיר את חוקיות הבניה בכפר, לא משפיע על עיריית ירושלים לעצור את ההריסות.

35
אל תגידו לא ידענו
העיירה בית-אומר נמצאת בין בית לחם לחברון. היא מונה כ-14,500 תושבים. היו ברשותה כ-30,250 דונם. חלק מאדמותיה נגזלו לשימושן של התנחלויות באזור: לכפר-עציון כ-625 דונם, למגדל- עוז קרוב ל-2000 דונם, ולכרמי-צור כ-500 דונם.
עכשיו עומדת בית-אומר שוב בפני גזל אדמות: גדר ההפרדה תגזול ותשאיר מעברה המערבי כ-6000 דונם מאדמות העיירה. כביש עוקף אל-ערוב בית-אומר יגזול כ-1200 דונם נוספים.
בפלישה של צה"ל לעיירה בתחילת האינתיפאדה השנייה נגרם נזק ל-139 מבתי הכפר ולרכוש נוסף.
במשך השנים מאז הכיבוש הרס צה"ל 18 בתים, בטענה שניבנו שלא כחוק, ועוד 11 בתים על רקע ביטחוני.

לברורים ושאלות: HYPERLINK "mailto:amosg@shefayim.org.il" amosg@shefayim.org.il

36
אל תגידו לא ידענו
ביום שלישי 9.1.2007 שוב הגיעו כוחות משטרה, עם נציגי משרד הפנים ומנהל מקרקעי ישראל, לכפר טוייל אבו-ג'רוואל, של שבט תללקה (ליד צומת גוראל בנגב) והרסו את כל בתי הכפר, 21 בתי מגורים. כ-100 בני אדם נשארו מחוסרי בית.
זאת הפעם החמישית שהמדינה הורסת בכפר.
אין למדינה שום פתרונות דיור עבור בני השבט, אבל פרט כזה לא מונע את הרס בתיהם.

לשאלות וברורים: HYPERLINK "mailto:amosg@shefayim.org.il" amosg@shefayim.org.il

37
אל תגידו לא ידענו
בתחילת שנות השמונים סולקו תושבי טובה מכפרם, היכן שהיום נמצאת חוות מעון. הם התיישבו כ-1,5 ק"מ צפונית מזרחית משם. הם גורשו שוב בגירוש הגדול ב-1999, וחזרו בעקבות צוו ביניים של בג"צ.
תושבי הכפר הפלסטיני טובה שבדרום הר חברון סובלים מפגיעות המתנחלים, שחומדים את אדמותיהם ומנסים לסלקם מכפרם. כך למשל, בעקבות תקיפות המתנחלים, חדלו תושבי טובה לעבד את אדמותיהם, אשר בוואדי זיתון, העובר ליד הרפת שבהתנחלות כרמל.
בנוסף, כאשר תושבי טובה מנסים לעבור בדרכם ליאטה דרך וואדי זיתון, תוקפים אותם מתנחלים ומאיימים עליהם בנשק, שלא יעברו שם.

38
אל תגידו לא ידענו
בני שבט הג'הלין גורשו בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים ממדינת ישראל לגדה המערבית – אז תחת שלטון ירדן – חלקם התיישבו מזרחית לירושלים. עכשיו שוב רוצים לגרשם.
ישראל מתכוונת לבנות את גדר ההפרדה מזרחית לירושלים כך שתקיף את ההתנחלות מעלה אדומים ועוד מספר התנחלויות. במובלעת שתיווצר תהיינה כ-30 נקודות ישוב של הג'הלין; רק אחת מהן על תוואי הגדר. כל השאר, המונות קרוב ל-3000 תושבים, תימצאנה בתחום המובלעת. הן לא תפרענה לתוואי הגדר, אך למרות זאת מתכוונת מדינת ישראל לפנות את הג'הלין מיישוביהם.

39
אל תגידו לא ידענו
משפחת אל-נססרה יושבת על אדמתה עוד מלפני קום המדינה. ב-1980 הקימה המדינה את העיירה כסיפה לידם. הם רשומים בתעודות הזהות כתושבי כסיפה, מקבלים שירותים מכסיפה ומשתתפים בבחירות למועצת כסיפה. מועצת כסיפה מעונינת שיהיו שכונה של העיירה.
עכשיו רוצה המדינה את אדמותיהם. לכן מציעים להם למכרן עבור 1000 שח' לדונם, וחצי דונם להתיישבות עירונית. הם מסרבים. הם רוצים לחיות על אדמותיהם בקהילתם כחקלאים.
באין הסכמה, הדביק משרד הפנים התראות להריסת כל 100 בתי משפחת נססרה.

40
אל תגידו לא ידענו
עיריית ירושלים לא חדלה מהריסת בתי פלסטינים בכפרים שסופחו אליה לאחר מלחמת 1967. מאז תחילת השנה הרסה העירייה תשעה בתים פלסטיניים.
אחד המקרים שבהם חוסר תום הלב בולט במיוחד, הוא הבית של חמד אל עמאס בצור באחר. ועדת התכנון והבנייה המקומית אישרה והמליצה לוועדה האזורית לאשר את הבית. עיריית ירושלים ידעה שהבית כבר קיבל את המלצת הועדה, ובכל זאת שלחה את אנשיה להרוס את הבית.
היה זה בית של ארבע קומות האמור להוות מגורים לשמונה משפחות...

التعليقات

don't say until when אל תגידו עד מתי

41
אל תגידו לא ידענו
מחמוד עלי נולד בכפר דיר דיבוואן, מזרחית לרמאללה, לפני 70 שנה. ב-1957 התחתן. בשנות ה-60, לפני הכיבוש, נסע לארה"ב, שם קיבל אזרחות. כעבור זמן מה הביא את אישתו וילדיו אליו לארה"ב. בשנות ה-70 חזרו האישה והילדים לכפרם דיר דיבוואן. מחמוד נהג לבקר את משפחתו פעם בשנה לחודש חודשיים. מאז שיצא לגמלאות ניסה להאריך את הביקורים. שלטונות ישראל חייבו אותו לצאת לירדן כל שלושה חודשים ולחזור עם ויזה מחודשת. אישתו, בת שבעים, חולה וזקוקה לעזרתו.
לפני קרוב לשנה נאמר לו ע"י השלטונות הישראלים שלא יוכל לחזור, אלא כעבור שנה. ב-20.1.2007 כאשר ניסה להיכנס לגדה המערבית דרך ירדן, סירבה ישראל לתת לו ויזה וכניסתו נאסרה.
הכפר דיר דיבוואן נמצא באזור B הנתון לשליטה אזרחית פלסטינית, אך ישראל שולטת על הכניסה והיציאה לתוכו.

42
אל תגידו לא ידענו
ב- 12.2.2007 הגיעה מתנחלת מלווה בשמונה ילדים לשטחה של משפחת אבו הייקל בתל רומידה. המתנחלת פרצה את הגדר ונכנסה עם הילדים לשטח. חייל שהגיע למקום לא עשה כלום כדי לסלקם. המשטרה שהוזמנה, הגיעה כעבור 40 דקות. רק לאחר ויכוח ארוך ניאותו המתנחלים לעזוב את המקום.
הם פנו לרח' וואד אלהריה הנמצא באזור השליטה הפלסטיני (H1), שם היו מתנחלים צעירים שתקפו חנות פלסטינית באבנים. במקום היו חיילים ושוטרים. המתנחלים טענו ששני ילדים פלסטינים זרקו עליהם אבנים. הילדים הפלסטינים נעצרו מייד. אחד הילדים שהיה עם המתנחלת החל לתקוף פעיל זכויות אדם שצילם את האירוע. שוטר שהיה לידו לא הגיב. באותו זמן עבר שם ילד פלסטיני שניסה לעקוף את ההתקהלות בדרכו. אחד מילדי המתנחלים הצביע עליו וטען שהוא זרק עליו אבנים. הילד נעצר מייד. פעיל זכויות האדם, מעיד שהילד הפלסטיני לא זרק שום אבן על אף אחד. אף אחד מילדי המתנחלים שתקפו את החנות ואת פעיל זכויות האדם, לא נעצר. החיילים הכריחו את בעלי החנויות לסגרן.
כעבור חמש שעות שוחררו הילדים הפלסטינים מהמעצר.

43
אל תגידו לא ידענו
פלישת מתנחלים לחנויות פלסטיניות בחברון נמשכת. בעוד שרוב הדיווחים בתקשורת היו אודות פלישות לחנויות בשוק הסיטונאי בחברון, מסתבר שגם מטרים אחדים משם, בשוק הירקות, היתה פלישת מתנחלים מזה תקופה ארוכה.
אחרי הטבח שביצע גולדשטיין במערת המכפלה, הורה צה"ל לחנוונים בשוק הירקות לסגור את חנויותיהם, ובהמשך אף מנע מפלסטינים לגשת לאזור. המתנחלים ניצלו זאת ופרצו פתחים בקירות האחוריים של החנויות הנעולות והחלו לבנות בתוכן דירות מגורים, ואף סניף של תנועת הנוער בני עקיבא.

בעקבות תלונות שהגישו בעלי החנויות לפני כמה חודשים, הגיעו בשבוע שעבר שוטרים ואנשי המנהל האזרחי עם צווי חיפוש. לקול מחאתם של המתנחלים, גילו "להפתעתם" שאכן המתנחלים גרים בחנויות באופן לא חוקי.

44
אל תגידו לא ידענו
כל יום מגיע נעים מכפרו, עוריף, מדרום מערב לשכם, למחסום חוורה, כדי למכור כעכים לפרנסתו. החיילים במחסום מרחיקים אותו, כדי שלא יפריע. לעיתים משליכים את הכעכים לארץ.
לנעים ולמשפחתו היו בעבר כ-370 דונם אדמה ליד ההתנחלות יצהר. את האדמה גזלה ישראל בכוח אחרי שהמשפחה סירבה למכרה. כך עשו לעוד תושבים (624 דונם אדמות פרטיות של פלסטינים כלולים בשטח יצהר ועוד 338 דונם אדמות סקר). כאשר ניסה לבוא לשטח ולמסוק זיתים, עצרו אותו, ושפטו אותו ל-11 חודשי מאסר. על בעלי קרקע אחרים, שהלכו למסוק בשטח הגזול, ירו. באין ברירה, הולך נעים למחסום למכור כעכים...

45
אל תגידו לא ידענו
בבוקר יום רביעי, 7.3.2007 הגיעו לטוייל אבו ג'רוואל, שליד צומת גורל בנגב, נציגי מנהל מקרקעי ישראל ומשרד הפנים, מלווים בכוחות משטרה דחפורים ומשאיות. הם הוציאו את כל התושבים מאוהליהם ופחוניהם, ובפעם החמישית הרסו את כל הכפר. 25 משפחות נשארו מחוסרות בית!
בהבדל מפעמים קודמות, העמיסו את כל ההריסות על משאיות וסילקו אותן מהמקום. גם את דירי הצאן הרסו וסילקו.
אין למדינה פתרון מגורים לבני טוייל אבו ג'רוואל, אבל זה לא מונע את ההריסות. מחוסר ברירה החלו בני הכפר לבנותו פעם נוספת...

לברורים ושאלות: HYPERLINK "mailto:amosg@shefayim.org.il" amosg@shefayim.org.il

46
אל תגידו לא ידענו
בצהריי יום ה-26.2.2007 עלה ענן אל-טיבי לגג ביתו, שבשכם, כדי לתקן את מערכת המים. בנו, אשרף אל-טיבי (חובש מתנדב), שמע שהצבא מחפש נער בבית שכן. מחשש לאביו עלה לגג כדי להזהיר את אביו שעלולים לירות. בהגיעו לגג נורה בזרועו. אביו פנה לעזור לו ואז נורה. האב נפגע בראש ובצוואר. אשרף החל לטפל באביו והזעיק אמבולנס. חיילים נכנסו לבית ואחד מהם הזדהה כזה שירה. אף אחד מבני המשפחה לא היה חמוש או מבוקש.
אחרי זמן מה הרשו החיילים להוריד את האב המדמם לאמבולנס שהגיע. אך במשך שעה וחצי מנעו החיילים מהאמבולנס לנסוע לבית החולים. את הבן הפצוע הם חבשו. האב נפטר...

47
אל תגידו לא ידענו
חאלד דאוד פקאה נפטר במחסום עטארה, בזמן שהחיילים בדקו את תעודות הזהות של הוריו ושל הנהג אשר הסיעם לבית החולים ברמאללה. הם הגיעו מכפר עין (צפונית מערבית מרמאללה), ב-00:45 בלילה 8.3.2007. האב, דאוד פקאה, אמר לחיילים כי בנו נמצא בסכנה בריאותית בשל קשיים בנשימה. הוא ביקש שיאפשרו להם להמשיך מייד לבית החולים ברמאללה, שם כבר טופל חאלד בעבר בקשיי הנשימה שלו. החיילים בדקו את התעודות והמכונית כעשרים דקות, בינתיים גילה האב שבנו נפטר.
המכונית נסעה מכפר עין לרמאללה – מישוב פלסטיני לישוב פלסטיני בתוך השטחים.
חלד היה בן חצי שנה במותו.

48
אל תגידו לא ידענו
עיריית ירושלים אינה חדלה מהריסת בתי פלסטינים בחלק המזרחי של העיר, שסופח לאחר מלחמת יוני 1967.
ביום שלישי ה-20.3.2007 הרסה העירייה שני בתים.
סועוד סנק גרה עם בנה, שתי בנותיה ונכדתה בבית שנבנה סמוך לבית המשפחה הישן, על אדמת המשפחה בגבעה הצרפתית. נכדתה מאלאק נמצאת רוב הזמן בבית חולים לטיפולים בגידול בראשה וכלייתה. את אדמת המשפחה הפקיעו אחרי מלחמת 1967 (חוץ מהשטח של הבית הישן). עכשיו הרסו גם את הבית החדש.
אחד האמצעים למנוע בנייה של פלסטינים בירושלים המזרחית הוא הכרזת אדמות כשטחים ירוקים, האסורים לבניה. כך נעשה באדמתה של משפחת אבו סננה בוואדי קדום. באין ברירה בנה עלי אבו סננה את ביתו על אדמתו ללא רשיון. הוא גר עם אשתו אמו וששת ילדיו. עיריית ירושלים הרסה את הבית.
על הגבעה מעליהם ניתן לראות שני בתי מתנחלים – קידמת ציון...

49

אל תגידו לא ידענו
המתנחל יעקב טליה מחוות טליה שבדרום הר חברון אינו חדל מניסיונותיו לגרש את שכניו הפלסטינים מבתיהם ואדמותיהם. כך למשל בשנים 2001 ו-2003 גירש, יחד עם מתנחלים מהמאחז מצפה יאיר, את התושבים הפלסטינים מאום חמייטה, שללת דא'אייף, אום ליכואס וביר אל-עיד. חלק מן התושבים הפלסטינים חזרו רק לאחר התערבות בית משפט.
באמצע מרץ 2007, וכעבור שבועיים ביום שלישי ה-3.4.2007 היה יעקב טליה מעורב באירועים במחסום יתיר, הנמצא בין אזור המגורים של הכפר אם-נזל לבין אדמות הכפר.הוא דרש מן החיילים במחסום למנוע מרועים פלסטינים תושבי אם-נזל להגיע לאדמותיהם. החיילים נענו לדרישתו של יעקב טליה.

50
אל תגידו לא ידענו
בבעלותם של חסיין ועלי נמצאות אדמות באזור שבין תוואני וטובה, בדרום הר חברון. למזלם הרע האדמות נמצאות ליד חוות מעון. במשך מספר שנים הם לא העזו לעבד את אדמותיהם מפחד המתנחלים.
בדצמבר 2006 הם באו בליווי פעילי זכויות אדם, וזרעו את אדמותיהם – שמונה-עשר דונם של חסיין, ו-ארבעה-עשר דונם של עלי. השעורה שזרעו נבטה וצמחה, עד שב-14.3.2007 באו מתנחלים, חרשו את השטחים והרסו את הגידולים.

שוב תקפו מתנחלים את ילדי הכפר טובה, שבדרום הר חברון, בשעה שחזרו לכפרם מבית-הספר בכפר תוואני.
בשבת ה-7.4.2007, בעת שהילדים חזרו מביה"ס , ליווה אותם הצבא עד המחסום שליד הלולים בהתנחלות מעון, ומשם המשיכו לבד לכפרם. מתנחלים ארבו להם במרחק של 250 מטר. כאשר הגיעו הילדים, הכו אותם המתנחלים, חטפו את תיקיהם, והשחיתו את הספרים ואת שאר ציוד הלימודים.

51
                                אל תגידו לא ידענו
   הכפר עיזבית אל תביב נמצא שבעה ק"מ מזרחית לקלקיליה, ומונה קרוב ל-300 תושבים. תושביו, ברובם פליטים מהכפר תובסור שליד רעננה.
   בעקבות תלונה של מתנחל, על זריקת אבנים עליו בעברו בכביש שליד עזבית אל תביב, נכנסו כוחות צה"ל לכפר, ביום שישי ה- 13.4.2007 ב-20.00, והכריזו על עוצר. מחסומים הוקמו כדי למנוע כניסה ויציאה. החיילים ערכו חיפושים בעשרים בתים – מחצית מבתי הכפר – והוציאו את יושביהם החוצה. 25 מבוגרים ו-15 ילדים (כמה מהם בני 4 או 5) הועמדו בשורה כשפניהם אל הקיר ברחוב הראשי של הכפר. ניסיונו של ראש הכפר לדבר עם המפקד נענה בשלילה. במקום זה הודיעו לאנשים שכל פעם שמישהו יזרוק אבנים, כל הכפר ייענש, ללא קשר למי שעשה זאת.
 
 
52
                            אל תגידו לא ידענו
   כאשר כבשה ישראל את הגדה המערבית, היו בבעלותו של אבו-האשם כ-8,000 דונם אדמות, ו- 28 בארות בבקעת הירדן. הוא העסיק קרוב ל-1000 פועלים. כיום נותרו לארבעת בניו של אבו-האשם כ-70 דונם אדמה, הנמצאים בין מרג'-נאג'ה לבין ברדלה. נותרה להם באר אחת. רוב אדמות המשפחה נמצאות בין כביש 90 לנהר הירדן. הן הוכרזו כשטח צבאי סגור, והמשפחה מנועה מלהגיע אליהן. צה"ל אוסר עליהם להביא פועלים מהכפרים בגדה המערבית על-מנת לעבד את אדמתם.
   במקביל, עוברים יום-יום אלפי פועלים פלסטינים, מהכפרים בגדה המערבית, בדרכם לעבודה בהתנחלויות הסמוכות.
 
53
                            אל תגידו לא ידענו
   כאשר כבשה ישראל את הגדה המערבית, היו בבעלותו של אבו-האשם כ-8,000 דונם אדמות, ו- 28 בארות בבקעת הירדן. הוא העסיק קרוב ל-1000 פועלים. כיום נותרו לארבעת בניו של אבו-האשם כ-70 דונם אדמה, הנמצאים בין מרג'-נאג'ה לבין ברדלה. נותרה להם באר אחת. רוב אדמות המשפחה נמצאות בין כביש 90 לנהר הירדן. הן הוכרזו כשטח צבאי סגור, והמשפחה מנועה מלהגיע אליהן. צה"ל אוסר עליהם להביא פועלים מהכפרים בגדה המערבית על-מנת לעבד את אדמתם.
   במקביל, עוברים יום-יום אלפי פועלים פלסטינים, מהכפרים בגדה המערבית, בדרכם לעבודה בהתנחלויות הסמוכות.
 
54
                              אל תגידו לא ידענו
   מתנחלי קריית ארבע וחברון מרבים לפגוע במשפחת ג'עברי בחברון. הם גם הקימו מאחז לא חוקי, חזון דוד, על אדמת המשפחה. כל תלונות המשפחה למשטרה על הפגיעות בהם לאורך השנים לא טופלו.
    ביום שישי 27.4.2007 הגיע המתנחל משה בוטרה בג'יפ לבן לקרבת ביתו של עבדל כרים ג'עברי. הוא נסע בדרך שעוברת על אדמת המשפחה, ואשר בג"צ קבע כי היא אסורה למעבר מתנחלים, להוציא מצבי חירום. המתנחל ירד מהג'יפ והחל לתקוף את עודאי ג'עברי, אחד מבניו של עבדל כרים. אחיו של עודאי, עלא, הגיע והדף את המתנחל. האב עבדל כרים וסלימאן ג'עברי הגיעו למקום וחילצו את עודאי ואת עלא. כשהם התרחקו ממשה בוטרה החל זה לירות לעברם. חשוב לציין כי לאורך כל האירוע לא היה נשק חם או קר בידי הפלסטינים.
   חיילים ושוטרים שהגיעו למקום עצרו את האב ואת בנו עלא. כעבור תשעה ימים, הבן שוחרר והאב עדיין במעצר. כמובן לא עצרו את המתנחל הפולש, התוקף והיורה. השוטרים גם לא אספו את תרמילי הכדורים כראיות. אחד החיילים נתן למשה בוטרה מחסנית חדשה עם כדורים... 
 
55
                      אל תגידו לא ידענו
   מדינת ישראל אינה חדלה ממלחמתה נגד אזרחיה החיים בטוויל אבו ג'רוואל. פשעם של בני הכפר הוא שנולדו בדואים במדינה היהודית. לפני כשבוע נתנו לתושבים  התראות להריסת בתי הכפר. היום 9.5.2007, ב-9.30 בבוקר באו כוחות משטרה והרסו את כל 30 הצריפים והאוהלים בכפר. זאת הפעם השישית שהמשטרה הורסת את הכפר. למדינה אין מקום חליפי למגורי בני הכפר, אך פרט שולי כזה אינו מונע הריסת בתים, כשמדובר בבדואים אזרחי ישראל.
    ולא זו בלבד, אלא שבהזדמנות זו גם  הוחרמו אוהלו ורכב מגוריו של נורי אל עוקבי. נורי מפגין כבר יותר משנה על אדמות משפחתו, בקרבת טוויל אבו ג'רוואל, בתביעה לקיים את ההבטחה שניתנה לבני שבט אל-עוקבי, כאשר פונו מאדמתם ב-1951; הובטח להם אז שיוכלו לחזור אליה כעבור חצי שנה. 
 
56
                          אל תגידו לא ידענו
   גדר ההפרדה מפרידה בין בילעין לבין כ-60% מאדמותיה החקלאיות. יש שער בגדר המאפשר לחקלאי בילעין להגיע לאדמותיהם. צוו ביניים של בג"צ קבע כי תושבי בילעין רשאים לעבור בשער 24 שעות ביממה. חיילי צה"ל חושבים אחרת.
   וואג'י שיש לו עדר עזים, מנוע מלעבור עם עזיו לאדמתו  אשר מעבר לגדר מאז ינואר השנה. לא פעם החיילים מאפשרים מעבר רק בין 07.00 ל-09.00 בבוקר. לבעלי אדמות ולפועלים שאינם תושבי בילעין אין מאפשרים לעבור.
   אשרף אבו רחמה מרבה לעבור בשער. כמעט בכל פעם שהוא רוצה לעבור החיילים מתעללים בו. ביום חמישי, ה-3.5.2007, עוכב שלוש שעות בשער ללא סיבה ידועה. בערב,  כאשר רצה שוב לעבור, עצרו אותו החיילים, לקחו אותו למכלאה במחסום מכבים, ושיחררו אותו כעבור חמש שעות (באחת בלילה) ליד מחסום נעילין.
 
57
                      אל תגידו לא ידענו
   כפר הבדואים אל חדידיה שבבקעת הירדן (מנה 130 נפשות) כמעט ריק מתושביו. בג"צ נעתר לבקשת המדינה לפנות את התושבים מכפרם. רוב התושבים חסכו לעצמם את הטראומה של הריסות בתיהם ודירי הצאן שלהם ועזבו.
   זו הפעם השלישית שאנשים אלה מפונים ממקומם. בשנות השבעים הם פונו ממקום מושבם, מזרחית לכביש תשעים בעילה של צרכי ביטחון. בפעם השנייה, בשנות התשעים, קיבל בג"צ את פניית המדינה לפנותם. ועתה קיבל בג"צ את פניית המדינה לפנותם בפעם השלישית. הפעם העילה היתה חוקי תכנון ובניה, לפיהם אדמה המיועדת לחקלאות אינה יכולה לשמש למגורים, וצרכי הביטחון של מתנחלי רועי. הציעו לתושבי אל-חדידיה לגור בכפר חירבת עטוף, הנמצא יותר משבעה קילומטר מערבית צפונית לאדמותיהם, מעבר להתנחלות רועי ולכביש שמונים. כלומר, בכדי להגיע יום יום לאדמותיהם עליהם לחצות את כביש שמונים ואת ההתנחלות רועי. בנוסף, צה"ל חפר שתי תעלות עמוקות ממזרח לחירבת עטוף כדי להקשות על המעבר לבקעת הירדן.
   למתנחלי רועי היהודים אין בעיות של הקמת יישוב באזור חקלאי, אך לתושבי אל חדידיה הבדואים יש. וכך מנוצלים "צרכי ביטחון" וחוקי תכנון ובנייה לגירוש בדואים וליישוב יהודים. ומי ידאג לביטחונם של הבדואים תושבי אל חדידיה...
 
58
                  אל תגידו לא ידענו
   הכפר ארטס נמצא מדרום לבית לחם, מונה כ-4000 תושבים, ומחזיק בבעלותו כ-4000 דונם אדמות חקלאיות. כ-1000 דונם מאדמות ארטס יישארו מעבר לגדר ההפרדה הנבנית עתה ע"י ישראל, מזרחית להתנחלות אפרת, במרחק של כ-12 ק"מ מן הקו הירוק. הגדר מתוכננת כך שתקיף שתי שכונות יהודיות האמורות להיבנות מזרחית להתנחלות. אך בכך אין די. גם תעלה להנחת צינור ביוב של ההתנחלות אפרת נחפרת, כך שהצינור יוציא את הביוב אל מעבר לגדר ההפרדה, אל אדמות משפחת אבו סוואי מן הכפר ארטס. 570 דונם מאדמות המשפחה עלולים להיפגע מהביוב, ובנוסף, יזוהמו מקורות המים של הכפר.
    ב-20.5.2007  הרסו בולדוזרים של צה"ל מטע מישמש של המשפחה. צה"ל פינה בכוח פעילים ישראלים מחו"ל ופלסטינים, אשר התנגדו באופן לא-אלים לעקירת העצים.
 
59
                           אל תגידו לא ידענו
   החל מינואר 2007 החלו להגיע תלונות של פלסטינים על התעללויות בהם מצד חייל בשם קובי במחסום תייסיר. הוא הוציא את איבר מינו, והשתין לרגלי נשים פלסטיניות שהוצאו מן המכוניות לבדיקה. הוא הכה קילל והשפיל פלסטינים שעברו במחסום, ועיכבם ללא צורך, למשכי זמן ארוכים במיוחד. אחרי תלונות שהוגשו לצבא הורחק קובי מהמחסום. כעבור יומיים חזר. לזמן מה הוצמד לו חייל מלווה. זה לא עזר. ההתעללויות נמשכות. קובי מתעלל במיוחד במורים: הוא מכה מורים, ואתמול הוריד מורות מהמכונית בה נסעו, ודרש מהן להרים לפניו את שמלותיהן, כדי לראות מה יש מתחתן. עכשיו הוא גייס חייל נוסף – רביב – להכאת המורים. כל הדרישות לסלקו מהמחסום אינן נענות.
 
60
                                   אל תגידו לא ידענו
   ב-1991 גזלה ישראל 780 דונם מאדמות בילעין. הטענה היתה שהאדמות לא היו מעובדות (שימשו כאדמות מרעה). ועדת עררים אישרה את הגזלה, חוץ מחמש חלקות בהן הוכיחו בעלי הקרקע עיבוד של הקרקע. האדמות הגזולות שימשו להרחבת ההתנחלות מודיעין עילית. אבל מסתבר שהמנהל האזרחי, המתנחלים וחברות הבנייה לא התרשמו מבעלותם של תושבי בילעין על אדמותיהם. הם החלו לבנות, באופן לא חוקי (שכונת מתתיהו-מזרח) גם על אדמות פרטיות של תושבים מבילעין.
   בעקבות עתירות לבג"ץ, נאלץ המנהל האזרחי לסמן את כל חמש החלקות הפרטיות. אישור תוכניות הבנייה החדשות במתתיהו-מזרח הותנה בהריסת כל מה שבנו על אדמות פרטיות של תושבים מבילעין. חברת הבנייה "גרין פארק" הרסה את המבנה שהחלה לבנות באחת החלקות, אך השאירה את התשתיות. בעלי הקרקע מבילעין הביאו טרקטור כדי שיחשוף את התשתיות שהושארו בשטח בניגוד לנדרש. זמן קצר לאחר תחילת עבודת חשיפה זו הגיעו כוחות הביטחון ועצרו אותה. הוסכם שהאנשים והטרקטור ייצאו מהשטח. לאחר שהטרקטור יצא, עצרו אותו כוחות הביטחון בדרך והחרימו אותו. בעלי הקרקע נענו לכל דרישות המנהל האזרחי כדי לשחררו, שילמו 5428 שח', באו לחקירה אך הטרקטור לא שוחרר. מעניין למה?!
 
61
                    אל תגידו לא ידענו
   תושבי הכפרים בית פוריק (כ-15,000 במספר) ובית דג'אן (כ-5000) סובלים מהגבלות ואיסורים מיוחדים. במחסום בית פוריק – הממוקם בין שכם לבית פוריק – מתיר צה"ל את המעבר לכפרים רק לתושבים, בעוד פלסטינים אחרים מנועים מן המעבר, גם אם הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה. צה"ל התחייב בפני בג"צ שהמחסום יהיה פתוח 24 שעות ביממה, ויאפשר מירקם חיים נורמלי. אך למעשה נסגר המחסום בערב, לרוב בשעות 20.00 או 21.00.
   ב-20.4.2007 התחתנה אישה מסאלם עם בן זוגה בבית פוריק. הורי הכלה וכמה קרובים נוספים לא הורשו להגיע לחתונה בבית פוריק.
   לפני מספר חודשים הגיעה יולדת למחסום בית פוריק ב02.00 בלילה. הנהג צפר וצעק לחיילים בבקשה שיפתחו את המחסום. אחרי 20 דקות כשהחלה הלידה, הסתכן הנהג, פתח בעצמו את המחסום, והמשיך לבית החולים בשכם.
   לרופא משכם הייתה מרפאה בבית פוריק. פעם בשבוע נהג להגיע לכפר ולטפל בחולים. בגלל היותו תושב שכם נהגו החיילים למנוע ממנו את המעבר. אחרי כמה פעמים סגר את המרפאה. 
 
62
                       אל תגידו לא ידענו
   ב-1956 העבירה המדינה את בני שבט אבו-אלקיעאן מאדמותיהם (2879 דונם) באזור שובל, לעתיר. המדינה מסרבת להכיר בישוב בו הכריחה אותם לגור.
   הריסת הבתים בנגב הגיעה היום לשיא חדש. לאחר משא ומתן עד שעות מאוחרות בלילה הגיעו היום 25.6.2007, כ-2000 שוטרים מלווים במשאיות עם קונטיינרים ודחפורים לשני ריכוזים של בני שבט אבו-אלקיעאן בעתיר. הם פינו את תכולת הבתים – 30 במספר – והרסו את הבתים. גם את מייכליות המים הרסו. את תכולת הבתים העבירו לאכסון באשדוד. כ-300 ילדים נשים וגברים נשארו בשטח מחוסרי קורת גג, מזון ורכוש, באין פתרון למקום מגורים חלופי.
   המדינה מנסה להכריח אותם לעבור לגור בעירות. אז הורסים להם את הבתים לפני שיש מגרשים המוכנים לקליטתם בעיירות.
   אגב, המדינה מתכננת הקמת ישוב ליהודים במקום, חירן שמו.
 
63
   אל תגידו לא ידענו
   אחת הדרכים להקים התנחלויות חדשות היא ליצור שטחי שיפוט ענקיים להתנחלויות קיימות, ולהקים בשטחים אלה "שכונות" חדשות. את ה"שכונות" מחברים בכביש.
   הפלסטינים, תושבי "קַרְיוּת" (בין רמאללה לשכם), מנועים ע"י צה"ל מלהגיע לחלק מאדמותיהם החקלאיות, מרחק 10 דקות מהכפר, בגלל כביש כזה, המחבר בין שתי "שכונות" של ההתנחלות "עלי". הם צריכים ללכת אל שדותיהם  בדרך עוקפת וקשה למעבר, במשך יותר משעה ואינם יכולים לעבור בדרך זאת עם טרקטורים, זאת למרות החלטת בג"צ מיוני 2006, שחייב את הצבא לאפשר לחקלאים פלסטינים לעבד את אדמותיהם. 
   בסוף אפריל 2007, בתאום עם כל הגורמים הרלוונטיים בצבא, סוכם על יום בו יאפשר הצבא לחקלאים לחצות את הכביש, להיכנס לאדמותיהם ולעבדן. יום לפני התאריך המוסכם נשרפה עמדה צבאית באזור. בלילה פשט הצבא על קַרְיוּת, הכה תושבים וניפץ חלונות של בתים. למחרת סירב הצבא לאפשר לחקלאים לעבור את הכביש כדי להגיע לאדמתם. ניסיונות מחודשים להסכים על תאריך למעבר נענו בטענות מוזרות שחלקן הועלו ע"י מתנחלים: שהחקלאים יעבדו את האדמה עם חמורים במקום עם טרקטורים, או שהאדמות נרכשו ע"י יהודים. בשורה התחתונה, חציית הכביש נשארה בגדר משאלה.  
 
64
                 אל תגידו לא ידענו
   מתנחלים ממעון, שבדרום הר חברון, אינם חדלים מניסיונותיהם לגרש את החקלאים הפלסטינים מאדמותיהם וכפריהם.
לפני כשבועיים הקימו מתנחלים אוהל על גבעה ששמה אום זיתון, בין מעון לטובא. הצבא לא פינה אותם משם. בעקבות זאת גברו התקפות המתנחלים נגד הפלסטינים. הם תוקפים חקלאים ותושבים מטובא וכן רועים פלסטינים מאום-לסיפה. הפלסטינים פנו לפעילי זכויות אדם בינלאומיים כדי שיגנו עליהם באופן לא-אלים, ומאז פעילי זכויות האדם מגיעים לביקורים תכופים יותר בטובא ובאום-לסיפה.
   לפני שבוע, כאשר חקלאים מטובא רעו את צאנם בקרבת מקום, זרקו עליהם מתנחלים אבנים במשך שעתיים. פניות לצבא ולמשטרה נענו באיחור רב. כוחות הביטחון הגיעו לאזור, אך לא עשו דבר כדי לעצור את התוקפים.
   לפני מספר ימים, כשפעילי זכויות אדם בינלאומיים עזבו את אום-לסיפה, הם עברו ליד ג'יפ צבאי. החיילים צפרו ואז החלו מתנחלים לתקוף את הרועים הפלסטינים. האם היה שיתוף פעולה בין החיילים  והמתנחלים?!
 
65
                           אל תגידו לא ידענו
   פרופ' סטייסי קרנז, אזרחית ארה"ב, ניהלה במשך שלוש שנים את המחלקה ללימודי אנגלית  באוניברסיטה הערבית-אמריקאית בג'נין, וגם לימדה במחלקה זו. מדי חודש עד שלושה חודשים אולצה ע"י שלטונות ישראל לצאת את הארץ כדי לחדש את הוויזה שלה. כאשר נסעה בספטמבר 2006 לירדן, כדי לחדש שוב את הוויזה, מנעו ממנה השלטונות את הכניסה. וכך באחת איבדה האוניברסיטה הערבית- אמריקאית בג'נין מנהלת ומורה במחלקה לאנגלית. ניסיונות נוספים, באוקטובר ונובמבר 2006, לחזור לגדה המערבית, כדי לשוב לעבודתה עלו בתוהו. מיותר לציין שלא נטענה נגדה שום טענה ביטחונית. בהתערבות הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, הותר לפרופ' קרנז לחזור, במרץ, כדי לקחת את רכושה.
   הרבה מורים במחלקה לאנגלית הם אזרחי חוץ. עכשיו חוששים שמא ישראל תמנע מהם לבוא לעבודתם באוניברסיטה, דבר שישאיר 272 סטודנטים לאנגלית ללא חלק גדול מהמורים שלהם. 
 
66
                        אל תגידו לא ידענו
   ביום רביעי ה- 18.7.2007 הוקדש יום בכנסת לבעיות הבדואים בנגב. בין ההצהרות החשובות שנשמעו באותו יום, הייתה הצהרתם של שרי הפנים והבינוי-והשיכון, על רצונם לעצור את הריסות בתי הבדואים בנגב.
   ביום חמישי ה-19.7.2007 בבוקר, הגיעו כוחות משטרה לטוויל אבו-ג'רוואל והרסו את כל אוהלי הכפר וצריפיו בפעם התשיעית. משם המשיכו לוואדי אל-נעם, שם הרסו בית, ואל חירבת אל-ווטאן, שם הרסו בית נוסף.
   לתושבי טוויל אבו ג'רוואל אין לאן ללכת. המדינה אינה מציעה להם פתרון  מגורים, אך אין זה מונע מהמדינה להרוס את מגוריהם.
 
------------------------------------------------------------------------------------------------------
 
היום, ה- 23.7.07 ,התכוונה המדינה להרוס  שוב את הפחונים של חלק מן המשפחות המתגוררות בעתיר.   בתיהן של משפחות אלה נהרסו ב-25.6.2007 (אל תגידו לא ידענו 62), אך באין פתרון של המדינה למגוריהן, נשארו המשפחות במקום, ובנו שוב את בתיהן (פחוניהן). בשל ההרס הצפוי, ובכדי להימנע מהטראומה  החוזרת של ההרס, פירקו התושבים חלק מהפחונים שבנו מחדש.
67
                             אל תגידו לא ידענו
   השתלטות מתנחלים על אדמות לא להם נמשכת.
   למשפחת חושייה מהעיר יאטה יש אדמות בין ההתנחלות סוסיה לבין מאחז מצפה יאיר, בדרום הר-חברון. ב-5.7.07 התגלה שמתנחלים מסוסיה מעבדים חלקת אדמה של המשפחה. בעלי החלקה הגישו תלונות למשטרה, וזו הודיעה שהיא אוסרת על כניסת המתנחלים לשטח. למרות זאת המתנחלים המשיכו לעבד את החלקה בימים ובלילות. הם בנו סוכה , בה שוהים מתנחלים חמושים, המונעים את כניסת בעלי הקרקע.
ביום שישי ה-27.7.07 בלילה נטעו מתנחלים שתילי גפן בחלקה. שוד קרקעות דוחה שבת...
 
68
                                 אל תגידו לא ידענו
   הכרזת שטחים כשטחים צבאיים סגורים, הריסת בתים, מניעת הספקת מים ומעצרים, הם חלק מן האמצעים לדחיקת רגלי הפלסטינים מבקעת הירדן שבגדה המערבית.
   במשך שנים נוהג סעיד, מן הכפר פסאיל בבקעת הירדן, לרעות את צאנו באדמות המרעה של הכפר. באמצע היום הוא נוהג לקחת את הצאן למעיין, הנמצא ליד הכפר. לפני מספר חודשים הכריז צה"ל על אזור המעיין, המהווה מקור המים לכפר, כעל שטח צבאי האסור בכניסת פלסטינים. סעיד המשיך להביא יום-יום את צאנו למעיין.
   "מקורות" חפרה באר באזור וגידרה אותה. ב-24.7.2007 רעה סעיד את הצאן בדרכו אל המעיין,  מחוץ לגדר הבאר. שומרי "מקורות" עצרו את סעיד, והאשימוהו שחדר לתוך השטח המגודר. גשש שהובא למקום גילה כי סעיד לא נכנס לשטח המגודר. למרות זאת, שוטרים שהוזעקו למקום, עצרו את סעיד כדי שיגלה מי כן נכנס לשטח הבאר... כעבור ארבע ימים שוחרר, אחרי ששילם 1500 ש"ח.
    
69
                                   אל תגידו לא ידענו
   מלחמתו של צה"ל באוכלוסייה האזרחית הפלסטינית בבקעת הירדן נמשכת. ביום רביעי, ה- 8.8.2007 הרסו כוחות צה"ל ארבעה בתים ושתי בריכות מים ביישובים פלסטינים בבקעת הירדן בגדה המערבית.
   הם החלו בברדלה, שם הרסו בריכת מים, ששימשה לשתייה ולחקלאות.
   לאחר מכן עברו לאזור סהל-ליבקייה, שם הרסו שני בתי מגורים.
   התחנה הבאה היתה פרוש-בית-דג'אן, שם הרסו בריכת מים, ששימשה לשתייה וחקלאות.
   לבסוף עברו לג'יפתליק שם הרסו בית נוסף. בנוסף לקחו אתם בית שהעמיסו על משאית.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------
   היום, 12.8.07, הרס צה"ל ארבעה פחונים ליד חומסה (דרומית מזרחית מן ההתנחלות רועי). פחונים אלה נבנו ע"י תושבי אל-חדידיה, אשר בעקבות קבלת צווי הריסה לכל בתי כפרם, פינו את יישובם ועברו להתגורר ליד חומסה ("אל תגידו לא ידענו" 57).
   בנוסף, הרס צה"ל היום עוד שתי בריכות מים בברדלה.
 
70
                                  אל תגידו לא ידענו
   שרירות הלב במחסומים לא תמיד נוגעת לחיים ומוות.
   ביום שישי ה-17.8.2007 נסעה סאפה פוקאה מן הכפר הפלסטיני עין אל-בידה, שבבקעת הירדן, לטובס, כדי להתאפר ולהתלבש למסיבת חתונתה. בדרכה בחזרה לכפרה, הגיעה למחסום תאיסיר בשעה -12.00 כל הממתינים במחסום ראו שבמכונית נוסעת כלה, ופינו לה את הדרך כדי שתעבור ראשונה. החייל הורה לה לרדת מהמכונית ולעבור את המסלול הרגלי, בו יש "קרוסלה". אך אבוי! לא היה שום סיכוי שתוכל לעבור את ה"קרוסלה" לבושה בשמלת הכלה הנפוחה שלה.  רוחב תאי הקרוסלה בשטחים הוא 54 ס"מ, צר מדיי עבור כלה בשמלתה. סאפה נאלצה לעזוב את מחסום תאיסיר ולנסוע כ-70 ק"מ למחסום חמרה, שם היו מספיק גמישים והעבירוה ללא קרוסלה.
   מדידת הקרוסלה בכניסה לתחנת רכבת מרכז בת"א הראתה שרוחב התאים הוא 90 ס"מ.
 
 
   בדיווח של השבוע שעבר נפלה טעות: צה"ל לא הרס שתי בריכות מים בברדלה בשבוע שעבר. עם הקוראים סליחה
71
                              אל תגידו לא ידענו
   שנים רבות סובלים חקלאים מהכפר הפלסטיני סינג'יל מהתנכלויות של מתנחלים מן ההתנחלות "עלי" ומן המאחזים שסביבה.
   למשפחתו של איברהים מסינג'יל יש כרם ענבים, כ-20 דונם גודלו. כבר ארבע שנים שמתנחלים מהמאחז הלא חוקי גבעת הרא"ה באים באוגוסט ובוצרים את כל הענבים. לעתים הם לקחו את הענבים, ולעתים פשוט השליכום על הקרקע; העיקר שאיברהים ומשפחתו לא ייהנו מפריים. לפני שנתיים תפסה המשטרה נערות שבאו מהמאחז והשחיתו את כל הפרי. זה לא הפסיק את תקיפות המתנחלים. לפני שבועיים שוב השחיתו מתנחלים את כל הפרי.
 
72
                       אל תגידו לא ידענו
   למשפחת ג'עברי מחברון יש חלקת אדמה קרוב לתחנת המשטרה של קריית ארבע. אין זה מונע ממתנחלים מקריית ארבע וחברון לפלוש לאדמת ג'עברי ולתקוף את בני המשפחה וביתם (אל תגידו לא ידענו 54). כל תלונות המשפחה למשטרה לא הביאו למעצר התוקפים והפולשים. גם פסיקת בג"צ האוסרת כניסת מתנחלים לשטח – להוציא מקרי חירום – לא מונעת את הפלישות.
   בעקבות ההרס שזרעו המתנחלים במקום, באו פעילי שלום ישראלים ביום שישי, 31.8.2007, ליום עבודה משותף עם המשפחה, כדי להכין את האדמה לגידולים חקלאיים. בהגיעם גילו פעילי השלום "קייטנה" לילדי מתנחלים על אדמת ג'עברי. המתנחלים תקפו את פעילי השלום, גנבו כלי עבודה והפריעו לעבודה. המשטרה ביקשה מסמח"ט חברון לעזור בסילוק המתנחלים מהמקום. הוא סירב, באומרו, "אנחנו עוד צריכים לחיות עם האנשים האלה אח"כ". ההקדמה היתה בלילה, לפני כן, כאשר מתנחלים תקפו את בית משפחת ג'עברי באבנים.  
 
 
   מדינת ישראל ממשיכה במלחמתה נגד אזרחיה הבדואים מהכפר טוויל אבו-ג'רוואל. ביום חמישי 30.8.2007, באו כוחות משטרה, והרסו בפעם העשירית את כל אוהלי הכפר.
73
     אל תגידו לא ידענו
   הכפר ג'יוס הנמצא כששה וחצי ק"מ מזרחית לקוו הירוק, מונה כ-3700 תושבים. יש בבעלותו כ-12,800 דונם. גדר ההפרדה שנבנתה ליד הכפר מפרידה בין הכפר גופו לבין רוב אדמותיו, 8,600 דונם. בגדר יש שער דרכו יכולים תושבים מג'יוס לעבור אל אדמותיהם, אך 34 תושבים מנועים מן המעבר לאדמותיהם בטענת ביטחון, וכ-70 מנועים מסיבות ביורוקרטיות: האדמה נרשמה על שם הסב בתקופה הירדנית, ומי מבני המשפחה אשר אינו נושא את כל מרכיבי שמו של הסב מנוע מלהיכנס. בני הדור הרביעי מנועים מלהיכנס לאדמות המשפחה.
   את היבולים אסור לשווק לישראל ולמעשה גם לא לשכם. רק לכפרים בסביבה אפשר לשווק.
   שש בארות מים בשדות שמעבר לגדר מספקות מים לכמה ישובים פלסטינים. שלושה צינורות תוכננו כדי להעביר מים לכפר, אך מאז 2003 לא הצליחו לעשות זאת, באין אישורים מהמנהל האזרחי. בתוך הכפר יש מצוקת מים... 
 
74
                          אל תגידו לא ידענו
   הכפר קוואוויס נמצא בדרום הר חברון שבגדה המערבית. ב-2003 בלחץ מתנחלים והצבא עזבו תושבי קוואוויס את כפרם. מתנחלים פלשו לכפר. אחרי שאלה הוצאו מהכפר, חזרו התושבים לכפר.
   נראה שמאמצי שלטונות ישראל והמתנחלים, מהמאחזים הבלתי חוקיים בסביבה, מצליחים. בעזרת ה"חוק" הרסו כבר פעמיים בתים בקוואוויס, פעם לפני כשנה, ארבעה בתים, ולפני ארבעה חודשים שוב ארבעה בתים. הרס הבתים ותקיפות המתנחלים את החקלאים גרמו לעזיבה. עתה נותרו בקוואוויס זוג זקנים, שגם ביתם באיום הריסה. כל שאר כ-25 תושבי הכפר נמצאים מחוצה לו.
   כמה מאות מטרים מזרחה לקוואוויס נמצא הכפר שעב אלבוטום. מצפון לו נמצא המאחז הבלתי חוקי אביגייל, ומדרום המאחז הבלתי חוקי מצפה יאיר. אם יכותר שעב אלבוטום גם מהצד של קוואוויס, סיכוייו להישרד קלושים.
 
75
                    אל תגידו לא ידענו
   הפליית אזרחי ישראל הפלסטינים מתקיימת גם במדיניות הענישה ובתנאי הכליאה.
   דוד בן שימול הורשע ברצח אדם אחד ופציעת עשרות, כאשר ירה טיל לאו על אוטובוס מלא נוסעים ערבים. הוא נשפט למאסר עולם. לאחר זמן-מה נקצב עונשו ל-24 שנים, ואז ל-17 שנים. לבסוף שוחרר לאחר ריצוי 11 שנים, בעקבות הפחתת שליש מתקופת מאסרו.
   מחמד מנצור זיאדה, תושב לוד, בן 51, נשוי ואב ל-7 ילדים, שפוט למאסר עולם בגין השתתפותו בזריקת רימון על אוטובוס חיילים. הרימון לא התפוצץ ולא נגרם כל נזק. הוא שוהה בכלא 18 שנים ועונשו לא נקצב.
   מוכלס אחמד בורגאל, תושב לוד, אותה אשמה כמו מחמד מנצור זיאדה. נשפט למאסר עולם, עונשו נקצב ל-40 שנה. שוהה בכלא כ-18 שנים.
   עמי פופר נידון לשבעה מאסרי עולם, על רצח שבעה פועלים פלסטינים ופציעת 14 נוספים. עונשו נקצב ל-40 שנה. בזמן מאסרו התחתן והוליד 5 ילדים. יוצא כל יום ללימודים בישיבה או לעבודה. יוצא לחופשות, נהנה מקשר טלפוני ללא הגבלה. לעומתו, מחמד ומוכלס אינם רשאים לקיים שיחות טלפון, בביקורי קרובים אסור עליהם כל מגע גופני, ולא הורשו לצאת לחופשה ולו פעם אחת.
 
76
                        אל תגידו לא ידענו
   מתנחלים הבאים מכיוון חוות מעון, בדרום הר חברון, ממשיכים בתקיפת תושבי טובה הפלסטינים, במטרה לסלקם מאדמותיהם וכפרם.
   ביום ראשון ה-23.9.2007, לפנות ערב, נכנסו עשרה מתנחלים לטובה והחלו לתקוף את התושבים. במשך קרוב לשעה זרקו אבנים על תושבים, בתיהם ורכושם, וכן הכו ופצעו אישה ובנה.
   בשעה 17.30 הזעיקו פעילי זכויות אדם ישראלים את המשטרה למקום. השוטרים הגיעו ב-19.30, זמן רב אחרי שהתוקפים עזבו את הכפר.
 
 
   ביום שלישי ה-25.9.2007 באו פקידי משרד הפנים שוב לטוייל אבו ג'רוואל, בנגב, וחילקו התראות להריסת כל מגורי התושבים.
 
   שוב הרסו אנשי הסיירת הירוקה את אוהלו של נורי אלעוקבי. מאז החל נורי את מחאתו לפני כשנה וחצי על אדמת אבותיו, הרסו הרשויות את האוהל מספר רב של פעמים. נורי נחוש להמשיך במאבקו לחזרת בני שבטו לאדמתם.
 
77
 
                        אל תגידו לא ידענו
   מתנחלים הבאים מחוות מעון שבדרום הר חברון אינם מפסיקים לתקוף את שכניהם הפלסטינים.
   ביום שישי, ה- 28.9.2007, יצאו שני רועים מכפר המערות מופקרה לרעות את צאנם. ארבעה פעילי זכויות-אדם בינלאומיים ליוו אותם. ב- 7:00 בבוקר הופיעו 15 מתנחלים שבאו מכיוון חוות מעון. שלושה מהם כיסו את פניהם והחלו לתקוף את הרועים ומלוויהם. הם זרקו אבנים ואיימו על חיי הרועים ומלוויהם. אחד התוקפים חטף מצלמת וידאו מידו של פעיל זכויות-אדם. המשטרה והצבא הגיעו רק אחרי כ-40 דקות.
   אחד מפעילי זכויות האדם הבינלאומיים הגיש תלונה למשטרת קריית ארבע...
 
78
                         אל תגידו לא ידענו
   בליל הראשון לאוקטובר 2007, בשעה 1.30 לערך, נכנס כוח צה"ל לכפר הפלסטיני דיר איסטייה שבאזור סלפית. החיילים ערכו חיפושים במספר בתים ועצרו שלושה צעירים.
   והנה תיאור של מה שקרה באחד הבתים: החיילים זרקו אבנים על דלת הבית ועל חלונותיו. הם שברו חלון וגרמו נזק לדלת ולקיר שסביבה. כאשר אב המשפחה פתח את הדלת, נכנסו ארבעה חיילים והחלו להכות אותו, את אשתו ואת בתם בת ה-22. את בנם בן ה-19 קשרו ולקחו לרכב צבאי שחנה כמה מאות מטרים מהבית. בדרך היכוהו. שאר בני המשפחה, שמונה במספר, הוצאו מהבית. ארבעה חיילים ערכו חיפוש בבית תוך גרימת נזק לרכוש.
  
79
                               אל תגידו לא ידענו
   גם לאחר יציאת ישראל מרצועת עזה, היא שולטת במעברי היציאה והכניסה לרצועה. כיום יש כ-6400 עזתים המבקשים לצאת מעזה למטרות שונות, וישראל מונעת מהם את היציאה. מהם כ-680 סטודנטים המבקשים לצאת ללימודים. עזה הפכה לכלא.
   ויסאם גזי אבו ג'אווה סיים תואר ראשון בכימיה באוניברסיטה האיסלמית בעזה ב-1998. הוא החליט להמשיך לתואר שני בלימודי הסביבה. ב-2001 התקבל ללימודים ב"מכון ערבה ללימודי הסביבה" בישראל, אך היציאה ללימודים נמנעה ממנו בידי צה"ל. ב-2003 התקבל ללימודי הסביבה לתואר שני באוניברסיטת גטינגן שבגרמניה. צה"ל מנע את יציאתו ללימודים. ב-2006 התקבל ללימודים באוניברסיטת נוטינגהם באנגליה. שוב מנע ממנו צה"ל את היציאה. הוא ניסה לצאת גם השנה לאותה אוניברסיטה. צה"ל מונע את יציאתו ללימודים.
   למותר לציין שאין שום טענה ביטחונית נגד ויסאם.
 
80
                           אל תגידו לא ידענו
   ימי החסד של חודש  הרמדאן חלפו – וההריסות חזרו.
הבוקר, יום רביעי ה-24.10.2007, הגיעו כוחות משטרה לכפר טוייל אבו-ג'ראוול (ליד צומת גורל בנגב) והרסוהו שוב. הם הגיעו עם משאיות ושופלים והעמיסו את ההריסות, כדי שהתושבים לא יוכלו להשתמש שוב באוהלים. למותר לציין, שלמדינה אין היכן לשכן את התושבים.  כאשר מדובר בבדואים, אזרחי ישראל, אין זו סיבה מספקת למנוע את ההריסות.
   לאחר שסיימו בטוייל אבו-ג'רוואל, פנו כוחות המשטרה אל אוהל המחאה של נורי אל-עוקבי. נורי דורש להחזיר את שבטו, שבט אל-עוקבי, לאדמתם, מספר קילומטרים דרומית לרהט, כפי שהובטח להם בעת שצה"ל פינה אותם בשנת-1951. את נורי עצרו, ואת האוהל לקחו, בתוספת ציוד שהיה בו. מספר שעות לאחר מכן שוחרר נורי מן המעצר.
81
                              אל תגידו לא ידענו
   בכפר ג'לוד חיים כ-400 תושבים. כ-16,000 דונם היו בבעלותו. ישראל גזלה כ-12,000 דונם המשמשים את ההתנחלויות: שילה,שבות-רחל ואחיה, ואת המאחזים: עדי-עד ואש-קודש.
   קשה במיוחד הוא מקרהו של פאוזי איברהים עבד חאג' מוחמד. בבעלותו היו כ-12,000 דונם, ורובם נגזלו. רוב האדמות שנשארו בידו נמצאות בין ההתנחלויות האמורות או לידן, והוא אינו יכול להגיע אליהן. כל פעם שהוא או מישהו מבני משפחתו מנסים לעבד אותן, תוקפים אותם מתנחלים ומגרשים אותם. כל שנה הוא נדרש להוכיח את בעלותו על אדמותיו. גם בשבת האחרונה (27.10.07), כאשר בני משפחתו יצאו למסוק את הזיתים באחת החלקות, תקפו אותם מתנחלים. אנשי הצבא שהגיעו למקום, דרשו מהם הוכחת בעלות. עד שייגמרו הבירורים, הם מנועים מלהיכנס ולמסוק את הזיתים. כבר שנים  שתקיפות המתנחלים מונעות מפאוזי גישה לרוב האדמות שנשארו בידיו. 
 
82
                              אל תגידו לא ידענו
      ממשלת ישראל מתייחסת אל אזרחיה הבדואים כאל עדרי אדם. ברצותה העבירה אותם מאדמותיהם למקומות אחרים, בהם אינה מכירה, וכאשר  הבדואים מקיימים את זכות האדם הבסיסית לקורת גג, הופכת אותם המדינה לעבריינים. ואז שוב היא רוצה להעבירם, הפעם לעיירות.
   בוואדי אל נעם חיים כ-5000 תושבים; חלקם חיו שם עוד מלפני קום המדינה, וחלקם הועברו לשם ע"י המדינה ב-1953. ב-1976 הוקם אתר הפסולת הרעילה של המדינה, רמת חובב, מול הכפר, מעבר לכביש. ב-1985 הוקמה תחנה ליצור חשמל בתוך הכפר (למרות זאת הכפר לא זכה לקבל חשמל). בשנות ה-90 הוקמו מפעלי הנשק ברמת בקע, המסכנים את התושבים אף יותר משני המפעלים הקודמים. לאחרונה מנהלת המדינה משא ומתן עם התושבים על העברת כפרם למקום אחר. למרות המשא-ומתן, הרסו כוחות משטרה 11 בתים ביום חמישי ה-1.11.2007.  בשבעה  בתים התגוררו זוגות צעירים, וביתר עמדו להתגורר זוגות צעירים נוספים.
   הכפר הבדואי א-סר עומד על תלו עוד מלפני קום המדינה. כל פעם שמתכוונים להרחיב את אזור התעשייה "עמק שרה", מסלקים את התושבים הבדואים המתגוררים בקרבת מקום. ביום חמישי ה- 1.11.2007 הרסו כוחות המשטרה ארבעה בתים בא-סר.
 
83
                             אל תגידו לא ידענו
   הכפר אל-נועמן (מזמוריה) נמצא במצב מוזר. לאחר מלחמת 67 סיפחה ישראל את הכפר לירושלים. את תושבי הכפר רשמו בטעות כתושבי אום א-טלה שלא סופח לירושלים. במקום לתקן את הטעות הביורוקרטית, משתמשת בה המדינה כדי לנסות לפנות את התושבים מכפרם.
   ב-1992 החלו הצרות. פקחים של משרד הפנים הבהירו לתושבים שאסור להם לבנות או להרחיב בתים קיימים. ב-1993 הטילה ישראל סגר על השטחים, הנמשך עד היום. תושבי אל-נועמן הפכו לשוהים בלתי חוקיים בבתיהם. ב-1996 סולקו ילדיהם מבית הספר באום-טובא (המסופחת לירושלים), בטענה שהם אינם תושבי ירושלים אלא תושבי השטחים. מעיריית ירושלים אינם מקבלים שירותים, להוציא כנסות כבדים על "בנייה בלתי חוקית". ב-2006 הרסו הרשויות שני בתים בכפר. ב-2003 החלה הקמת גדר ההפרדה, שחוסמת את הקשר בין הכפר לבית לחם. הדרך לירושלים נחסמה בפני התושבים עוד קודם לכן. בכל יציאה וכניסה לכפר הם תלויים בשרירות ליבם של שוטרי מג"ב. אורחים כמובן מנועים מלהיכנס.
 
 
ממשלת ישראל ממשיכה במלחמתה נגד אזרחיה הבדואים בנגב. ביום רביעי נהרסו שני בתים בכפר ביר אל-חמאם. אלמנה, ששת ילדיה, ועוד זוג עם שני ילדיהם נותרו ללא קורת גג. באל-גריין נהרס ביתה של משפחה בת שש נפשות. באל-זרנוק נהרס בית שיועד לזוג טרי.
 
84
                        אל תגידו לא ידענו
   מזה כשלושה חודשים מבצעים חיילי צה"ל פרובוקציות נגד ילדי בית הספר בכפר הפלסטיני עזון (כעשרה ק"מ מזרחית לקו הירוק).
   כמעט כל יום באים החיילים בג'יפ לקרבת בית-הספר, לפני צאת הילדים מהלימודים. אם מישהו מהילדים זורק עליהם אבנים, מכריזים עוצר על כל הכפר. לפני שבועיים נזרקו שני רימוני הלם לתוך חצר בית הספר בזמן הלימודים. ב-9.11 תפסו חיילים נער, הכוהו, ולקחו אותו למעצר. למחרת נכנסו לקפה-אינטרנט, עצרו והכו ארבעה נערים. ב-13.11 הודיעו שיירו אש חיה על ילדים אשר ישליכו  אבנים על חיילים. השיא היה ביום ראשון 18.11.2007, כאשר ג'יפ של צה"ל נכנס לתוך חצר בית-הספר, והגיע עד הכניסה לבניין המרכזי. מורים שיצאו לבקש מהחיילים לצאת מהמקום אוימו בנשק המכוון כלפיהם.
   בכפר חושדים כי הפרובוקציות נועדו להוכיח לבג"צ צורך ביטחוני בבניית גדר, שתחסום את היציאה מהכפר לכביש 55.
 
 
ביום חמישי ה-15.11.07 הרסו כוחות משטרה שני בתים בכפר הבדואי תל ערד.  בית אחד נבנה זה עתה, ולא היה מאוכלס. השני שימש למשפחה בת שמונה נפשות. כחות המשטרה הרסו גם בכפר הבדואי אל- זערורה  את ביתה של משפחה בת שבע נפשות, ובית נוסף שלא היה מאוכלס.
 
85
                                     אל תגידו לא ידענו
   האסירה אמנה מונה שובתת רעב בבית-הכלא בגלל תנאי הכליאה והתעללויות הסוהרים. מכות, בידוד, קנסות כספיים, מניעת ביקורי משפחה ועו"ד בטענות שווא, הם חלק מן ההתעללויות. זמן-מה שימשה כדוברת האסירות הביטחוניות, ואז הוענשה גם על מעשיהן. מזה 14 חודשים היא נמצאת בבידוד בתנאים סניטריים קשים. היא חולקת את תאה עם מקקים וחרקים אחרים. כאשר בוצעו שיפוצים בכלא נווה תירצה הועברה לבית המעצר בקישון. היא קיוותה להטבת תנאים והפסיקה את שביתת הרעב. עד מהרה נוכחה בטעותה וחזרה לשבות רעב. לביקור האחרון של עורכת-הדין היא הובאה בכיסא גלגלים.
 
 
   ביום רביעי  21.11.07, שוב הרסה המדינה בתי בדואים בנגב. הפעם בכפר עבדה. שני בתים ועוד חצי בית נהרסו. שתי משפחות ועוד אדם שגר בגפו – 13 נפשות – נותרו ללא קורת גג.
86
                                 אל תגידו לא ידענו
   תקיפות צה"ל בכפר עזון נמשכות. כמעט מדי יום ביומו נכנסים חיילים לכפר, משליכים רימוני הלם ועושים פרובוקציות לילדים היוצאים מבית הספר (ראה "אל תגידו לא ידענו 84"). פעמים רבות הם גם מטילים עוצר על הכפר.
   ב-23.11.07, תקפו חיילים פעילי זכויות אדם שניסו לתעד את מעשיהם. ב-27.11.07 נכנסו כוחות צה"ל לכפר, ירו בשלושה תלמידי-בית ספר שהיו בדרכם הביתה ופצעו אותם; אחד מהם נפצע קשה. לאחר מכן נכנסו לבית לחפש מבוקש, ירו בתוך הבית וגרמו נזק רב. הם עצרו שני בנים של המשפחה והכו אותם. לאחר חקירה שיחררו אחד, ואת השני עצרו. גם הפעם הכו החיילים פעילי זכויות אדם שניסו לתעד את מעשיהם.   
 
87
                                  אל תגידו לא ידענו  
   ב-1986 גירש צה"ל את תושבי סוסיה הפלסטינים – שישים משפחות – מכפרם. זאת משום שהם ישבו ליד עתיקות, והמקום הוכרז אתר ארכיאולוגי. כמובן שלא נתנו להם מקום חלופי. חלק מהתושבים התיישבו על אדמותיהם החקלאיות וחלק עברו לגור ביאטה. ב-2001 שוב גורשו והוחזרו בצו ביניים של בג"צ. מאז הם סובלים מהתנכלויות בלתי פוסקות של מתנחלי סוסיה היהודים, המנסים לגרשם מאדמותיהם.
   יאסר הוא אחד מתושבי סוסיה המקורית. בעקבות הגירוש עבר ליאטה. הוא ממשיך לבוא ולעבד את אדמתו; יש לו מטע זיתים. ביום חמישי 6.12.07, גילה תושב מסוסיה הפלסטינית כי -32 מעציו של יאסר נכרתו, כנראה בידי מתנחלים, אשר באו ממאחז סמוך, שם חגגו לילה קודם נר שלישי של חנוכה...

Re: don't say until when אל תגידו עד מתי

88
                                      אל תגידו לא ידענו
   מעצר מנהלי פוגע בחירותו של אדם, ובזכות היסוד שלו להתגונן בפני אישומים המועלים כנגדו. הוא מאפשר לעצור אנשים ללא משפט, על יסוד חומר חסוי, לתקופה בלתי מוגבלת. היום נמצאים במעצר מנהלי קרוב ל-900 עצירים פלסטינים.
   ו.ע. הוא עיתונאי מן העיתון "פלסטין". הוא עצור מאז יוני 2007, עם הארכת מעצר עד מאי 2008. במהלך תקופת המעצר הוכנס לבידוד, מבלי שהדבר הובא לידיעת משפחתו והעו"ד שלו.
   ש.ר. נשפט למאסר במרץ 2002. עם סיום המאסר, ב-אוקטובר 2004, הועבר למעצר מנהלי, שבו הוא נתון עד היום. הרשויות טוענות כלפיו כי הוא מנהל פעילות טרוריסטית מתוך הכלא. אין לו שום אמצעי קשר אל מחוץ לכלא.
   ע.ל.ש. נעצר בעקבות עדות של משת"פ מעורער בנפשו, לפיה אחיו, שחזר מכוויית, לימדו להכין פצצות. הוא נעצר בנובמבר 2004, עבר חקירה קשה במשך כחודש, ואז הושם במעצר מנהלי. גם האח נעצר מנהלית. האח כבר שוחרר, ואילו ע.ל.ש. ממשיך לשבת בכלא. עד כה הוצאו נגדו אחד עשר צווי מעצר מנהלי.
   השלטונות מונעים מכל השלושה, כמו מרבים אחרים, ביקורי משפחות.
 
 
ביום שלישי 11.12.07 הרסו כוחות משטרה 15 בתים של בדואים בנגב. בטוואייל אבו ג'רוואל הרסו ארבע אוהלים וארבע פחונים. בנוסף הרסו עוד שבעה מבנים בכפרים: סמוך לאלסרא, תל ערד, אבו תלול אשאב, ביר אלחמאם, אל באט ובאל מדבח שני בתים.
89
                      אל תגידו לא ידענו
   הכפר הפלסטיני עזון עתמה מצוי מערבית לגדר ההפרדה בתוך מובלעת מגודרת. כ-3,000 תושבים חיים בכפר. קרוב ל-4,000 דונם נגזלו מהכפר לטובת ההתנחלויות שערי תקווה ואורנית. עוד כ-500 דונם נגזלו להקמת גדר ההפרדה. נשארו לכפר כ-7500 דונם.
   השער בגדר, לגדה המערבית, פתוח בין השעות שש בבוקר עד עשר בלילה. השוק שהיה בכפר ושימש את תושבי האזור נסגר, כי אין מעבר לפלסטינים שאינם מהכפר.
   בלילה שבין שישי לשבת, ה-14.12.2007, באה יולדת מלווה באמה ובעלה לשער. הם ביקשו מהחיילים שיאפשרו להם לעבור בדחיפות. אלה התקשרו לקבל סיור של הצבא כדי להעבירה. עד שהסיור הגיע היא ילדה במחסום.
   לפני כחודשיים היה מקרה דומה. יולדת ובעלה הגיעו למחסום בלילה וביקשו מעבר דחוף. משזה התאחר נאלצו לחזור הביתה ושם ילדה.
   בפברואר 2007 הגיע למחסום פצוע מתאונת טרקטור. החיילים השתהו במתן אישור מעבר, והפצוע מת מאיבוד דם.    
 
90
                     אל תגידו לא ידענו
   הימנעות ממתן היתרי בנייה, והריסת בתים, מהווים כלים במלחמה הדמוגרפית שמנהלות מדינת ישראל ועיריית ירושלים כנגד האוכלוסייה הפלסטינית אשר סופחה לעיר ב-1967.
   ב-2007 הרסו משרד הפנים ועיריית ירושלים 84 בתי פלסטינים בחלקים שסופחו לירושלים ב-1967. כ-500 נפשות איבדו את בתיהן.
   מעניין במיוחד לציין שתי הריסות בשל עיתוין:
   למחרת ועידת אנפוליס הרסה עיריית ירושלים את ביתו של עלי אבו סירחן, בסוואחרה שבמזרח ירושלים. 12 נפשות נותרו ללא קורת גג.
   בחג  המולד 25.12.2007 הרסה עיריית ירושלים בוואדי ג'וז את ביתה של משפחת אל עוויויי. שבע נפשות נותרו ללא קורת גג. 
 
91
                       אל תגידו לא ידענו
   הפעם אני חייב בוידוי קצר: יותר מעשר שנים אני מעורב במאבק נגד מדיניות הריסת הבתים. עם כל הנורא שבמדיניות זאת מעולם לא שמעתי על התייחסות אל הקורבנות כמו במקרה הבא:
    מדובר בעשרה מבנים של כמאתיים נפשות ממשפחת ג'דוע, בני שבט הג'הלין, החיים בחלק של ענתה אשר סופח לירושלים ע"י ישראל ב-1967. עיריית ירושלים החליטה להרוס את בתיהם ולפנותם מן המקום. לשם כך הוציאה העירייה צוו פינוי ל"מיפגעים, פסולת ואשפה".
 
92
               אל תגידו לא ידענו
   בד בבד עם הקמת מאחזים, משתלטים מתנחלים על אדמות לא להם, חלקן בבעלות פרטית פלסטינית, וחלקן מוגדרות כאדמות מדינה. המנהל האזרחי לא מתאמץ במיוחד לעצור בעדם.
   באוגוסט 2007 למשל, נצפתה הכשרת שטח בן כעשרים דונם, ליד ההתנחלות "נחליאל", שחלקו בבעלות פלסטינית פרטית, לעיבוד חקלאי ע"י מתנחלים. תלונה למנהל האזרחי בעניין הביאה להודעה, שהעבודות נעשות שלא כחוק. באוקטובר הוציא המנהל האזרחי צוו הפסקת עבודה. בתצפית שנעשתה בדצמבר 2007, התגלה שהחלקה הורחבה לכמאה דונם.
 
93
                   אל תגידו לא ידענו
   עם סיום מסיק הזיתים, לפני חודשיים, ניתן לסכם, שברוב המקומות הצליחו הפלסטינים למסוק את זיתיהם. לנו ידועים ארבעה מקומות בהם, על אף פניות למפקדות התיאום והקישור, לא ניתנה אבטחה למוסקים מפני תוקפנותם של מתנחלים.
   פלסטינים מן הכפר קריות לא מסקו מפחד המתנחלים מן ההתנחלויות שבות-רחל ואש- קודש.          
   פלסטינים מג'ית הותקפו ע"י מתנחלים מחוות-גלעד, ולא הצליחו למסוק.
   פלסטינים מבני-נעים, שחלק מאדמותיהם הוקפו ע"י גדר הביטחון של פני- חבר, לא הורשו להיכנס לאדמותיהם ולמסוק.
   פלסטיני בשם חליפא דענא מחברון, שאדמתו גודרה בגדר הביטחון של גבעת החרסינה, הורשה להיכנס אליה רק ב-18.1.2008. כמובן שלא היה כבר מה למסוק. למחרת באו מתנחלים ותקפו את ביתו באבנים. כאשר ניסה לצלמם החרימו חיילים את המצלמה. רק בהתערבותם של פעילי זכויות אדם הוחזרה לו המצלמה.
 
94
    אל תגידו לא ידענו
   שיתוף הפעולה בין המדינה למתנחלים, בניסיונות לגרש פלסטינים מכפריהם ומאדמותיהם בדרום הר חברון, מודגם במקרה הבא:
   משפחת  שיניראן חייתה בסוסיה הפלסטינית. באמצע שנות השמונים גירש צה"ל את התושבים, מכיוון שהמקום הוכרז אתר ארכיאולוגי לאומי. משפחת שיניראן התיישבה על אדמתה, מחוץ לכפר, כ-2.5 ק"מ מערבית להתנחלות סוסיה. בשנת 2000 החלו מתנחלים לתקוף את בני המשפחה, בניסיון לגרשם מהמקום. ב-2001 גירש צה"ל את כל תושבי סוסיה הפלסטינים, כולל משפחת שיניראן. החלטת ביניים של בג"צ אפשרה את חזרתם. שוב החלו תקיפות מתנחלים כנגד המשפחה. במרץ 2006 באו 15 מתנחלים רעולי פנים וגירשו את בני המשפחה מבתיהם שעל הגבעה. בני המשפחה הגישו תלונה במשטרה. המשטרה, כרגיל, "נאלצה" לסגור את התיק מחוסר ראיות.   
 
95
     אל תגידו לא ידענו  
ב-24.1.2008 נכנסו מוחמד ומחמוד סברינה לישיבה בכפר עציון בניסיון לפגוע ביושביה. הם נהרגו במהלך העימות. ביום שישי 1.2.2008 העביר צה"ל את גופותיהם לסהר האדום הפלסטיני. זה העבירם למשפחותיהם בבית-אומר לקבורה.
   מסע הלוויה רב משתתפים יצא מהמסגד בבית-אומר לעבר בית הקברות של העיירה. בהתקרבם לשער החוסם את הדרך לכביש שישים – וגם את הדרך לבית הקברות – פתחו חיילי צה"ל, שהיו במגדל שמירה ליד השער, באש לעבר משתתפי ההלוויה. הם ירו אש חיה, גומי, גז ורימוני הלם. שום הזהרה לא ניתנה לפני הירי.
   בני המשפחות ועוד מספר אנשים הצליחו להגיע לבית הקברות עם הגופות בדרך צדדית. אז הגיעו חיילי צה"ל, ובאיומי נשק הורו להם לקבור במהירות את המתים ולהסתלק מהמקום. חיילים נכנסו לעיירה והמשיכו לירות אש חיה, גז וגומי, ולרדוף אחרי צעירים, שבתגובה זרקו עליהם אבנים. ארבעה-עשר מבני בית-אומר נפצעו. 
 
96
                אל תגידו לא ידענו
   נמשכים מאמצי צה"ל לגרש את תושבי אל-חדידייה הבדואים מאדמותיהם בבקעת הירדן (ראה "אל תגידו לא ידענו" 57 ו-69). ביום רביעי ה-6.2.2008 הרס צה"ל בתי מגורים ודירי צאן של 4 משפחות. שלושים וארבעה בני אדם, רובם ילדים, איבדו את בתיהם.
   באותו יום הרס צה"ל את בתיהן ואת דירי הצאן של 5 משפחות פלסטיניות בג'יפתליק אשר בבקעת הירדן. קרוב ל-40 בני אדם איבדו את בתיהם. 
 
 
ביום שלישי ה-5.2.2008 באו כוחות משטרה לטואייל אבו-ג'רוואל שבנגב, והרסו בפעם ה-14 את אוהלי הכפר.
 
97
                    אל תגידו לא ידענו
   הכפר משהד נמצא צפונית מזרחית לנצרת עילית, וחיים בו 6,900 תושבים. לפני הפקעת האדמות הגדולה בשנות השבעים היו ברשותם 11,069 דונמים,  מהם נותרו 7,300 דונם בלבד. רק 830 דונם מתוכם מיועדים לבנייה. מצוקת הדיור אילצה תושבים שלא יכלו לקבל אישורי בנייה בכפר לעבור לכפר רינה או אפילו לנצרת עילית.
   ב-14.6.2007 הגיעו דחפורים של משרד הפנים ומנהל מקרקעי ישראל לכפר משהד, ועקרו עצי זית בחלקות (64 דונם), שלטענתם הופקעו ב-1976. בעלי הקרקעות נטעו מחדש את העצים העקורים בתוספת שתילים נוספים והקימו אוהל מחאה שהיה מאויש על-ידיהם ועל-ידי תושבים נוספים מהכפר. ב-15.1.2008, עזבו התושבים את אוהל המחאה, מתוך תקווה שהשלטונות וויתרו. באותו יום באו כוחות משטרה עם דחפורים לחלקות ועקרו 400 עצי זית.  
 
98
                             אל תגידו לא ידענו
   שיתוף הפעולה בין מתנחלים קיצוניים לממשלה ולעיריית ירושלים, ביישוב יהודים ודחיקת רגלי הפלסטינים ממקומותיהם, מודגם במקרה של סילוואן.
    עמותת אלע"ד החלה להשתלט על בתים ואדמות בסילוואן ב-1991. היא קיבלה את האחריות על האדמות היהודיות בסילוואן מקק"ל. באותה תקופה העמותה התעניינה בבנייה, ולו גם במחיר פגיעה בעתיקות היהודיות. על אף שהעמותה הואשמה בכך שפגעה בעתיקות בסילוואן, העבירה עיריית ירושלים את האחריות לעתיקות ולחפירות לעמותה. צה"ל מקיים סיורי לימוד במקום בהדרכת עמותת אלע"ד. ההשתלטות על בתים של פלסטינים בדרכים מפוקפקות מלווה בשמירה צמודה  במימון המדינה. אחת הדרכים לרכישת בתי ערבים ע"י יהודים היא רכישת בתים שקיבלו צווי הריסה. וראה זה פלא, כאשר עברו לבעלות יהודית לא רק שלא נהרסו, אלא עוד נוספו להם קומות! כיום מנצלת העמותה את החפירות הארכיאולוגיות כדי לסגור שטחים בפני התושבים הפלסטינים. חפירות מתבצעות מתחת לבתי פלסטינים וגורמות נזקים לבתים. בגן ילדים נוצרו סדקים עמוקים כתוצאה מחפירות תחתיו. לפני שבועיים עתרו לבג"ץ חמש משפחות פלסטיניות נגד החפירות מתחת בתיהן. למחרת לפנות בוקר באו שוטרים ועצרו חמישה מבני המשפחות.
 
99
                            הכל ידוע
   עתה, כאשר מתנהלת מלחמה בעזה, והתקיפה הנפשעת על ישובים אזרחיים בישראל נמשכת, אכתוב דברים הידועים לכולם, אלא שבלהט השנאה ורגשות הנקם נוטים לשכוח אותם.
   מאז ועידת ביירות של הליגה הערבית ב-2002 מציע העולם הערבי שלום לישראל. ממשלות ישראל דוחות את היד המושטת.
   מזה כמה שנים חוזר ופונה נשיא סוריה, אסד, לישראל לחזור לשולחן המשא ומתן. ישראל מסרבת.
   הבנות ז'נבה הראו שניתן להגיע לשלום ישראלי-פלסטיני. ממשלת שרון פנתה להתנתקות החד צדדית מעזה, בין השאר כדי להוריד את יוזמת ז'נבה מסדר היום.
   ישראל וארה"ב דרשו מהפלסטינים לערוך בחירות דמוקרטיות. הפלסטינים אכן ערכו בחירות כאלה, אך לאסונם בחרו במפלגה הלא נכונה. בתגובה פתחו ישראל וארה"ב בחרם על הרשות. לאחר שהחמאס השתלט על עזה, פתחה ישראל במשא ומתן עם הנשיא אבו מאזן, בתנאי שלא ישלים עם החמאס.
   מזה זמן רב מציע החמאס להגיע להפסקת אש עם ישראל. ישראל מסרבת. 
 
100
                         אל תגידו לא ידענו
   בני שבט ההד'לין נאלצו לעזוב את בתיהם ואדמותיהם בתל ערד ב-1948.
במשך השנים קנו אדמה בדרום הר חברון והקימו עליה את כפרם אום אל-חייר. היום מונה הכפר כשמונים נפש. ב-1981 הוקמה ההתנחלות כרמל לידם (גם על חלק מאדמתם).
   בני אום אל-חייר אינם מקבלים אישורי בנייה; לעומת זה הם מקבלים צווי הריסה והריסות בתים. בהתנחלות כרמל נבנו בתים נוספים בקרבת אום אל-חייר. מאז אכלוס הבתים, מנסים מתנחלים מכרמל לסלקם ממקומם. ביום שישי ה-7.3.08 כשלושים מתנחלים תקפו רועים מבני ההד'לין. הם הפילו ופצעו אישה בת שבעים. כוחות צבא ומשטרה הוזעקו למקום. אף פורע לא נעצר. ביום ראשון 9.3.08 שוב תקפו מתנחלים את הרועים.

Random Image

1554_10266533
 

Other Press

أحد 12 December 2010
أحد 24 October 2010
سبت 21 August 2010
ثلاثاء 3 August 2010
More ...
 

تلقيم

لَقِّم المحتوى Features

لَقِّم المحتوى Newswire